רותי שפרנט עבהאל, רן רביב, נוי שטרית, מיכל אבידר, משי כהן

מערכת התחבורה הציבורית העירונית, ההכרחית לניידות זקנים לצורך השתתפות חברתית, מגבירה חסמים (פיזיים ומנטליים) בפני שימוש של זקנים בתחבורה ציבורית (להלן: תח"צ), ובכך מונעת השתתפות בחברה הישראלית ומאיצה תהליכי הזדקנות והדרדרות בריאותית. במקום לתמוך בניידות הזקנים לטובת השתתפות חברתית, התחבורה הציבורית הפכה למכשול שמגביר בדידות ומחמיר את מצבם הבריאותי.

ע"פ האו"ם וארגון הבריאות העולמי, זקנים הם קבוצת האוכלוסייה מגיל 60 ומעלה. בישראל זקן מוגדר כאדם מעל גיל 65. אחוז הזקנים הולך וגדל בעולם, וגם בישראל ישנה מגמת עלייה יציבה באחוז הזקנים באוכלוסייה. קבוצת אוכלוסייה זו היא בעלת ניסיון חיים עשיר, ניסיון תעסוקתי  וזמן פנוי. הם יכולים להוות קבוצה בעלת תרומה משמעותית לחברה ולקהילה. 

מחקרים מראים שהשתתפות פעילה בחברה בקרב זקנים מעודדת הזדקנות בריאה יותר. כלומר השתתפות פעילה בחברה מביאה תועלת לחברה ולזקן במספר מישורים – כלכלי, חברתי ובריאותי. 

אחד החסמים העיקריים של זקנים לממש את השתתפותם בחברה הוא מצבם הבריאותי. הזקנה מלווה בקשיים בריאותיים גוברים. קשיי ראיה, שמיעה. רגישות גבוהה יותר לשברים, גמישות וכוח פיזי ירוד. פעולות שלאדם הצעיר הן מובנות מאליהן (הליכה מרובה ועליה במדרגות), לאדם הזקן יכולות להוות מכשול. 

ככל שחלקה של האוכלוסייה הזקנה גדל כך קטן היחס בין אוכלוסיה עובדת לבין אוכלוסייה זקנה. מכאן שהנטל הכלכלי למילוי צרכי האוכלוסייה הזקנה גדל עבור המדינה ועבור האוכלוסייה העובדת. הטיפול הבריאותי בזקנים הינו צורך יקר. בני 75 ומעלה צורכים פי שלושה יותר שירותי רפואה לנפש מהממוצע באוכלוסיה. ככל שמצבם הבריאותי מדרדר כך עלות הטיפול עולה ואיתה הנטל הכלכלי.

ניידות במרחב היא גורם קריטי באפשרות להשתתפות חברתית. כדי לאפשר השתתפות זו הזקן זקוק לסביבה שתומכת את הצרכים הייחודים לו ובראשם – הנגשה. 

קושי פיזי המתפתח עם הגיל יוצר תלות גוברת ברכב פרטי ותח"צ לניידות.  57.7% בלבד מבני 65 ומעלה מחזיקים ברישיון נהיגה,  זאת לעומת כ-90% מאוכלוסיית בני 44-35 . לא כל בעלי הרישיון נוהגים בפועל. עם עליה בגיל נכרת עליה בהגירה לישובים עירוניים. מכאן שככל שהאוכלוסייה מזדקנת היא בהכרח תלויה יותר בתח"צ עירונית להתניידות במרחב.

התחבורה הציבורית כחסם

ככל שאוכלוסיה מתבגרת כך יורד השימוש שלה בתח"צ, זקנים נוסעים כ- 20% פחות נסיעות  מהאוכלוסייה הכללית ובנוסף זקנים היא אוכלוסיה בודדה יותר ב-20% מכלל האוכלוסייה. בדידות היא גורם משמעותי בהתדרדרות בריאותית.

במקום לתת מענה לצרכי ניידות לטובת בריאות הזקנים, מבנה מערכת התחבורה הציבורית יוצרת את האפקט ההפוך. מבנה ותפעול התח"צ העירונית יוצר חששות מתאונות ונפילות. עצם החשש של זקנים מגביר את הסיכוי לתאונות והנפילות בפועל ומקטין את השימוש בתח"צ העירונית .

נכון להיום התח"צ בערי ישראל הינו חלק ממנגנון שמונע השתתפות זקנים בקהילה, מאיץ את התדרדרותם הפיזית והמנטלית ומגדיל את העומס הכלכלי בטיפולם.

בעבודתנו למיפוי מערכתי של הבעיה השתמשנו בכלים שונים להצגת המבנים השונים במערכת המביאים למבנה של תח"צ לא נגישה לזקנים, השחקנים בשדה, מעגלי המשוב, והגורמים המונעים שינוי. במהלך עבודתנו ראיינו גורמים שונים ביניהם – זקנים, מתכנני תחבורה, נהגי אוטובוס, גורמים בעיריות, מומחי נגישות, מומחי גריאטריה ועוד. כמו כן, מיפינו פתרונות שמומשו ברחבי העולם ומיפינו נקודות מינוף אפשרויות.