מאת: ריטה גולשטיין-גלפרין
כשכלכלן בכיר שעבד בעבר בקרן המטבע הבין-לאומית ושימש כנגיד בנק הרזרבה ההודי כותב ספר על קהילה, כדאי להקשיב. בספרו The Third Pillar , ררגהורם ראג'אן מציע מסגרת חשיבה בהירה ועמוקה הגורסת שחברה מתפקדת בנויה משלושה עמודי תווך: מדינה, שוק, וקהילה. בעידן המודרני המדינה והשוק התחזקו והתרחבו ואילו הקהילה המקומית נשחקה והידלדלה. התוצאה של התהליכים הללו היא חברות מפולגות, אנשים המנותקים זה מזה ופופוליזם גואה.
הטענה המרכזית של ראג'אן פשוטה: לא ניתן לפתור את האתגרים החברתיים העמוקים שלנו ללא מעורבות הקהילה. רק הקהילה יכולה לחזק תחושת שייכות, להשפיע על עיצוב העתיד המשותף, וליצור תמיכה הדדית בזמני שגרה ומשבר.
ניתן להמחיש את דבריו של רג׳אן דרך התבוננות בשבעה באוקטובר 2023 ובחודשים שלאחר מכן. ראינו התעוררות חסרת תקדים של החברה האזרחית בישראל. כשהמערכות הרשמיות התקשו להגיב, אזרחים לקחו אחריות על פינוי, על חלוקת ציוד, על תמיכה נפשית ועל שיקום. זו לא הייתה רק "התנדבות". התגייסות זו היא ביטוי לתחושה שהקהילה יכולה וצריכה לקחת בעלות על גורלה. להבנה, שלא צריך לחכות שמישהו "מלמעלה" יגיד מה לעשות. הקהילה, עמוד התווך השלישי, הדגימה את כוחה ויכולותיה.
העולם החדש: כשהגבולות מטשטשים
תופעה נוספת מתוארת לגבי היחסים שבין שלושת המגזרים. אמנם ראג'אן מתייחס לכך בספרו אך מפתח באופן חלקי בלבד. העידן הנוכחי מאופיין בהיברידיות גוברת דבר שבא לידי ביטוי בכך שכבר אין הפרדה ברורה בין שלושת המגזרים. עסקים חברתיים מייצרים רווח תוך פתרון בעיות חברתיות, משקיעי אימפקט תומכים במטרות חברתיות-ציבוריות, עמותות פועלות במודלים עסקיים וקהילות מגייסות מימון מעורב מממשלה, פילנתרופיה ושוק. השאלה המשמעותית כרגע היא איך יוצרים איזון בין המגזרים כך שהקהילה תתפקד כשחקן שווה ערך.
כאן נכנסת החשיבות של התנהלות מקצועית של הקהילה, באופן שיאפשר לה להגדיר את הבעיה שהיא רוצה לפתור ולבנות תאוריית שינוי ברורה. הקהילה כבר לא רק "מקבלת שירותים", היא הופכת לשותפה מן המניין בשיח הרב-מגזרי. כלים של מדידת אימפקט הם לא רק למדידה; הם כלי העצמה. הם נותנים לקהילות את השפה לדבר עם משקיעים, עם ממשלה, עם עסקים. הם מאפשרים לקהילה לטעון: "הנה הבעיה, הנה הפתרון שלנו, והנה איך אנחנו יודעים שזה עובד".
אנחנו רואות את זה שוב ושוב: ארגונים חברתיים מתחילים לשנות את האופן שבו הם תופסים את עצמם ואת עבודתם. הם עוברים מתפיסה של "אנחנו עושים דברים טובים" לתפיסה של "אנחנו יוצרים שינוי מדיד ובר-קיימא, ויש לנו את הנתונים להוכיח זאת".
תפקיד חדש למדינה: מאספקת שירותים למאפשרת שינוי
אם נקבל את הטיעון של ראג'אן, ואת הלקח של ה-7 באוקטובר, המדינה צריכה לחשוב מחדש על תפקידה. לא רק לספק שירותים ולהנחות, אלא ליצור תשתית שמאפשרת לקהילות, לעסקים חברתיים ולמשקיעי אימפקט לפעול.
מה זה אומר בפועל? מסגרות רגולטוריות שמכירות בשחקנים היברידיים, מנגנוני מימון גמישים כמו מימון משולב (blended finance), ופלטפורמות לשיתוף ידע וכלים. אבל מעבר לכלים הטכניים, נדרש שינוי תפיסתי: חשיבה רשתית במקום היררכית, וממשל מאפשר במקום מפקח.
האתגר: קיטוב שמחליש את היכולת לשיתוף פעולה
האם נצליח לרתום את הכוח הקהילתי שהתעורר ב-7 באוקטובר לשינוי מערכתי ארוך-טווח? ראג'אן מזהיר שחולשת הקהילה מובילה לעליית תנועות פופוליסטיות. בישראל של 2025 ניתן לזהות את המשך הדינמיקה: הפופוליזם מעמיק את הקיטוב החברתי, והקיטוב בתורו פוגע ביכולתן של קהילות לפעול יחד. שבירת המעגל הזה מחייבת חיזוק של עמוד התווך השלישי, באחריות משותפת של מדינה, שוק וקהילה.
