אלישע נקר, קרן נאור, אלון אלקובי, יעל יקירביץ', יעל אוספובט, מרב ניב ושרית פוקס
הגדרת התופעה ומימדיה
המחקר מתמקד בקיטוב פוליטי-רגשי בישראל – תהליך שבו הזדהות עם קבוצת השייכות הפוליטית מתורגמת לעוינות רגשית כלפי הקבוצה היריבה, הכוללת פחד, סלידה, חוסר אמון ולעיתים דה-הומניזציה. בניגוד לקיטוב אידיאולוגי העוסק בהבדלי עמדות, הקיטוב הרגשי נוגע בשייכות זהותית ותפיסת היריב כמאיים על ערכי הקבוצה ולגיטימיות קיומה.
נתונים עדכניים מעידים על החרפה דרמטית של התופעה: הקיטוב הרגשי בישראל עלה בכ-180% בין 2009 ל-2022, והוא גבוה מהממוצע האמריקאי בתקופות שיא. במקביל לכך, הקיטוב האידיאולוגי לא עלה באופן דרמטי, מה שמצביע על כך שמדובר בתופעה רגשית-זהותית ולא אידיאולוגית גרידא.
השלכות מערכתיות
הקיטוב הרגשי פוגע בשלושה ממדים מרכזיים:
- בממד הפוליטי-דמוקרטי: ירידה חדה במספר הצעות החוק החוצות קווים מפלגתיים (מ-60% בכנסת ה-20 ל-12% בכנסת ה-25), הצבעה נגד חוקים בניגוד לעמדה אישית בשל משמעת קואליציונית, ומעבר ממשילות עניינית לשיח מחנאי.
- בממד המוסדי: שחיקה דרמטית באמון הציבור – רק 21% מהציבור היהודי מביעים אמון בכנסת, 29% בממשלה ו-31% בבית המשפט העליון. מוסדות שאמורים לשמש כמאחדים כלל-חברתיים נמדדים לפי שיוכם המחנאי הנתפס.
- בממד החברתי: כ-70% מהישראלים חשים מועקה מהשיח הציבורי, 60% נמנעים משיח פוליטי עם קרובים, ורבע מהפניות לער"ן נוגעות למצוקה נפשית על רקע פוליטי.
מודל הקרחון – ניתוח רב-שכבתי
- ברובד הגלוי: אי-יציבות פוליטית עמוקה (חמש מערכות בחירות בשלוש שנים), חרמות פוליטיים, עלייה של 60% בשיח כעוס ברשתות החברתיות, ירידה של 42% בשיתופי פעולה פרלמנטריים.
- ברובד המבני: שיטת הממשל הפרלמנטרית מעודדת קיטוב, פוליטיזציה של מוסדות שאמורים להיות ניטרליים, תופעת "קיטוב מצטלב" שבה שסעים חברתיים מתכנסים לקו פוליטי אחד.
- ברובד התודעתי: 73% מהישראלים רואים עצמם חלק מ"שבט פוליטי", 68% חווים כל הישג פוליטי של הצד השני כהפסד אישי, השפעה של טראומות קולקטיביות בלתי מעובדות על עמדות פוליטיות (83% מהיהודים מזכירים את השואה, 76% את רצח רבין).
לולאות משוב מנציחות
מחנאות מדיה ותפיסת איום
ערעור האמון המוסדי
הקצנה חברתית
לולאה זו מדגימה כיצד דפוסי התנהגות של הקצנה בשיח הציבורי מובילים לאירועים של עימות וניתוק חברתי, שבתורם מחזקים את המודלים המנטליים של שבטיות ועוינות. הדפוס של עלייה בשיח כעוס ברשתות החברתיות (עלייה של 60% מאז 2020) מוביל לאירועים של ניתוק קשרים חברתיים משפחתיים על רקע פוליטי (41% מהישראלים דיווחו על כך).
מפת השחקנים
הניתוח מזהה ארבע קטגוריות שחקנים:
- מעצבי הקיטוב (השפעה גבוהה, מעורבות אקטיבית): פוליטיקאים, תקשורת, רשתות חברתיות – פועלים באופן אקטיבי לעיצוב השיח המקטב.
- פוטנציאל לא ממומש (השפעה גבוהה, מעורבות פסיבית): מערכת החינוך, מערכת המשפט, שלטון מקומי, מוסד הנשיאות – יכולים להשפיע אך נותרים פסיביים.
- המתווכים החברתיים (השפעה נמוכה, מעורבות אקטיבית): ארגוני חברה אזרחית, חוקרים, אמנים – פועלים לצמצום הקיטוב אך עם השפעה מוגבלת.
- הציבור הרחב (השפעה נמוכה, מעורבות פסיבית): רוב האזרחים חווים את הקיטוב אך אינם מעורבים בעיצובו.
פערים בשדה הפתרונות
המיפוי חושף פער עמוק בין שפע יוזמות שטחיות (מיזמי דיאלוג, קמפיינים) לבין מיעוט כמעט מוחלט של מענה ברבדים העמוקים. רובד המודלים המנטליים כמעט ואינו מטופל, יוזמות פועלות ללא תיאום, ויש פער בין הידע המחקרי ליישום בשטח.
נקודות מינוף אסטרטגיות
המחקר מזהה עשר נקודות מינוף מרכזיות:
- מערכת החינוך – הפיכתה ממבנה מפצל למרחב מפגיש.
- השלטון המקומי – ניצול כזירה פרגמטית לדיאלוג חוצה-מחנות.
- המרחב התקשורתי והדיגיטלי – שינוי תפקידו מגורם מקטב לגורם מאזן.
- טראומות לאומיות – עיבוד המשקעים הרגשיים של טראומות קולקטיביות.
- חזון לאומי משותף – גיבוש חזון מכליל המאפשר שונות ושותפות.
- המיעוט הערבי – שילובו האמיתי בשיח ובחזון הפוליטי.
- מנהיגות מגשרת – עיצוב מחדש של כללי המשחק הפוליטיים.
- חיבור מרחבי – יצירת מרחבים פיזיים המעודדים מפגש בין קהילות.
- העלאת מודעות לקיטוב – כסכנה מוחשית לקיום מדינת ישראל.
- הקמת גוף לאומי מתכלל – לתיאום מאמצי הטיפול בקיטוב.
מסקנות
הקיטוב הפוליטי-רגשי בישראל הוא בעיה "זדונית" המצריכה גישה מערכתית, רב-רובדית וסינכרונית. הוא אינו רק משקף את הפילוג הקיים אלא יוצר מציאות חדשה המערערת את התפקוד הדמוקרטי, שוחקת את הלגיטימציה המוסדית ומפוררת את הרקמה החברתית. יישום הדרגתי ומותאם של ההתערבויות המוצעות, הפועלות כמארג משולב, עשוי לשנות את כיוון החברה הישראלית מקיטוב לגישור.
