מאת: שירי פירדמן
מבוא ורקע אישי
כתושבת במועצה איזורית עמק המעיינות, פארק המעיינות מהווה עבורי כמעט חלק מחצר הבית – מרחב ספורט, טבע ופנאי משפחתי. כמנהלת אגף שותפויות, קהילה וחינוך ברשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי במשך כעשור, השקעתי משאבים רבים בפתרונות לאתגר הניקיון של הפארק, בשותפות עם המועצה האזורית, קק"ל ורט"ג. למרות מחקרים, קמפיינים וקהילות מתנדבים, הבעיה רק החמירה: ככל שהמקום הפך מושך יותר, כך זרמו מבקרים רבים יותר והמשאבים לתחזוקה ואכיפה הלכו ואזלו.
הנחת המוצא הראשונית הייתה כי גיוס עוגנים כלכליים וזכיינים נוספים יפתור את הבעיה. אולם הזרמת תקציבי חירום נקודתיים לא הניבה פתרון, מה שהציף את ההבנה כי מדובר בבעיה מערכתית סבוכה (wicked problem). במסגרת הלימודים לתואר שני ב"אימפקט וקיימות חברתית-סביבתית" רכשתי כלים למיפוי מערכתי של בעיות. כלים אלו אפשרו לי לצלול למחקר מבוסס מתודולוגיה מובנית לזיהוי הפערים המערכתיים בפארק המעיינות ולהציע מנופי שינוי המעוגנים במדדי ה-SDG של האו"ם.
המרחב ופרדוקס ההצלחה
פארק המעיינות משתרע על פני 3,500 דונם בעמק המעיינות, ומשלב נחלים, מעיינות, ערכי מורשת וחקלאות פעילה. בשנת 2010 הוגדר כמרחב תחום המנוהל על ידי שותפות בין-ארגונית (מועצה אזורית, קק"ל, רשות הטבע והגנים ורשות הניקוז ירדן דרומי). הכניסה והחנייה ניתנות חינם להולכי רגל ורוכבי אופניים. המודל הכלכלי נשען על סכום קבוע מגופי השותפות ועל דמי זכיינות.
בשנים האחרונות אנו עדים לפרדוקס ההצלחה: הפארק קולט כ-1.5 מיליון מבקרים בשנה, פי 10 מהתכנון המקורי של 150,000 מבקרים בלבד בשנה. הנגישות החופשית והיעדר ויסות קהל הובילה לעומס קיצוני, מפגעים מסכני חיים, שריפות, ונדליזם וקריסת מערכות הניהול – ביטוי ייחודי ל"טרגדיה של נחלת הכלל" (Hardin, 1968).
שאלת המחקר המרכזית: כיצד ניתן לרתום מודלים של מיפוי מערכתי – מודל הקרחון, ומודל פערי האימפקט (Impact Gaps Canvas) – כדי לזהות את החסמים המבניים והתרבותיים בפארק המעיינות, ואתמנופי השינוי הנדרשים למעבר מניהול משברי לניהול אגני-קהילתי בר-קיימא?
נפרק את האתגר המערכתי לשלושה צירים:
- האתגר הניהולי- כלכלי – כשל שוק המתבטא בגירעון תפעולי מובנה: בעוד שההכנסות מזכיינות ושותפויות עומדות על כ-1.6 מיליון ₪ בשנה, עלויות התפעול והתחזוקה הנדרשות עומדות על 2.5 מיליון ₪ – פער כרוני של כ- 900,000 ₪ בשנה (על פי דו"ח חברת BUILD). המדינה מתקצבת פיתוח פיזי של תשתיות אך נמנעת מתקצוב התחזוקה השוטפת או מכלי ניהול לוויסות מבקרים, מה שמוביל לתוצאות אבסורדיות כמו מבני שירותים שנבנו במיליוני שקלים ונותרו סגורים. התקציב מאפשר רק מענה לחירום ללא יכולת תכנון ארוך טווח.
- האתגר הקהילתי וההתנהגותי – עומסי השיא פוגעים באיכות חיי התושבים באזור (פקקים, רעש ופסולת) ובחוויית הביקור של המטיילים ומייצרים נזק לחקלאות. בנוסף, קיים מתח זהותי והיסטורי בין יישובי המועצה האזורית לבין העיר בית שאן, כשניסיונות הסדרה נתפסו לעיתים כאקט הדרתי של הקיבוצים כלפי תושבי בית שאן וכגזל של הטבע הציבורי, מה שמחזק את הניכור וההתנגדות הציבורית להסדרה.
- האתגר התפיסתי אקולוגי – המבקרים תופסים את הפארק כמוצר צריכה חינמי ללא אחריות אישית. בהיעדר מנגנוני גבייה, ויסות או אכיפה, הנזק האקולוגי והסיכון המשפטי מוטלים במלואם על המועצה והמינהלת, שקורסות תחת העול.
אפיון האתגר האדפטיבי
האתגר בפארק אינו תפעולי-טכני ולא ניתן לפתור את הבעיה בפתרונות "פלסטר" כגון תוספת פחים או הסברה נקודתית. מדובר באתגר הסתגלותי (Adaptive Challenge) המערב קונפליקט ערכים וניגוד אינטרסים בין שחקנים שונים.
ניתוח המערכת באמצעות מודל הקרחון חושף מעל פני השטח אירועים של פסולת, שריפות, עומסי תנועה וחיכוך חברתי. דפוסים ומגמות מצביעים על זינוק בביקוש לאתרי מים חינמיים בישראל, במבנים נראה שיח ברשתות החברתיות המעודד הגעה ללא ויסות, הסתמכות על מנגנון ניהולי ציבורי רזה הפועל במודל של מענה לחירום, היעדר תקציב מדינתי לתחזוקת שטחים פתוחים, מחסור בסמכויות אכיפה והיעדר תפיסה אגנית כוללת. בקצה הקרחון, במודלים המנטליים, נמצאת תפיסת זכות הציבור לטבע חינם, ללא חובות או אחריות, ונרטיבים היסטוריים המייצרים חשדנות וניכור בין הקהילות.
ארבעת פערי האימפקט
ניתוח הנתונים שנאספו (מצגות, חומרים כתובים, דוחות וראיונות עומק עם תשעה בעלי תפקידים) הצביע על ארבעה פערים מרכזיים:
- הפער הניהולי: נתק בין מנגנון ניהולי רזה ממוקד בחירום כיום לבין הצורך בתשתית תפעולית רחבה ומקצועית לניהול מסיבי של מבקרים.
- הפער הקהילתי חברתי: תחושת הדרת התושבים מתהליכי קבלת החלטות, לצד פערים תרבותיים ומשקעים היסטוריים בין המועצה האזורית, הקיבוצים והעיר בית שאן. ההפרדה המובנית של מעגלי השפעה, בין בעלי הסמכות הסטטוטורית לשאר מחזיקי העניין, מגבירה את פערי התרבות והניכור במרחב.
- הפער התפיסתי: תפיסת המבקרים את הטבע כמוצר חינמי שמותר לנצל, ללא פיתוח של אחריות אישית או מנגנוני ויסות בשטח המביאים להרס המשאב עקב שימוש בלתי מבוקר.
- הפער הכלכלי: ניהול הפארק על ידי ארגונים ציבוריים במנגנון שירותי רזה מקבע גרעון כרוני ואינו מותאם להיקף קהל המבקרים, דבר שמחייב יצירת מנועים כלכליים אקטיביים לשמירת הטבע ותחזוקה מנוהלת בת קיימא.
מנופי שינוי מערכתיים ואסטרטגיית אימפקט (SDG’s)
המנופים האפקטיביים ביותר הם הקשים ביותר ליישום, אך רק שילוב ביניהם יהיה מפתח להצלחה. מעבר מניהול משברי לניהול אגני מבוסס מנהיגות אדפטיבית המאזנת בין צורכי הטבע, הקהילה והכלכלה, דורש הגדרה מחדש של הפארק כישות ניהולית כלכלית עצמאית, דרך שלושה מנופי שינוי משולבים:
- מודל כלכלי-תפעולי בר-קיימא וזכיינות קהילתית (SDG 8.9, 15.1)
הקמת מנהלת עסקית-קהילתית וגיוס השקעות אימפקט, בהתבסס על עסקי תיירות מקיימת כעוגנים כלכליים במבואות הפארק (קמפינג ומסחר חקלאי), בשיתוף יזמים מבית שאן ועמק המעיינות, לצד שימור סביבת הנחל טבעית. אחוז מוגדר מהכנסות היזמים יופרש ישירות לקרן תחזוקה ושיקום אקולוגי, ובכך תיווצר זיקה סימביוטית בין שגשוג עסקי לשימור הטבע. מודל הזכיינות הקהילתית יצור תיירות מקומית בת קיימא דרך רתימת יזמים ותושבים מקומיים כשותפים לטווח ארוך.
- מנגנון משילות רב-מגזרי ושולחן שותפים מורחב (SDG 11.7, 11A, 17.17)
מעבר ממודל ניהולי סגור למנגנון משילות אגני (Catchment Partnership) על ידי הרחבת שולחן מקבלי ההחלטות ומיסוד מליאה שנתית שיכללו ארגונים רלוונטיים כמו חברת מקורות ותאגיד "אפיקי מים" יחד עם בעלי עניין עסקיים, חקלאים, נציגי החברה האזרחית, הנהגות ותושבים מבית שאן והקיבוצים. במקביל, העמקת תהליכי שיתוף הציבור לעדכון שוטף וגישור תרבותי (על פי "גלגל ההשתתפות") ימירו את ניכור התושבים במחוייבות קולקטיבית ויהפכו את הקהילה מיריבה פסיבית לשותפה פעילה.
- הסדרה נורמטיבית, אכיפה ותיחום גבולות (SDG 12.2, 15.1)
יצירת הפרדה פונקציונלית המבודדת אזורים לשיקום אקולוגי מאזורים קולטי קהל ותשתיות שירות. לצד זה, עדכון חוקי עזר אזוריים להגברת סמכויות הפיקוח, הקמת מערך אכיפה מתכלל ושימוש בטכנולוגיות להתרעה וויסות עומסי מבקרים בשערים. מהלך זה יטיל אחריות אישית על המבקרים וישנה את ההתנהגות בשטח.
סיכום
החזון האגני לפארק המעיינות יקדם מנהיגות אדפטיבית ההופכת את המרחב למודל ארצי של שותפות אגנית משגשגת המאזנת בין צרכי הטבע, החברה והכלכלה המקומית.
האומץ המנהיגותי לספוג מתחים קצרי טווח וליישם את מנופי השינוי תוך עיגונם במדדי ה-SDG הבינלאומיים, יעניקו תוקף מקצועי למערכת, יסייעו בגיוס משאבים, ויבטיחו את פארק המעיינות כמודל ארצי של חוסן חברתי, סביבתי וכלכלי.
זו ההזדמנות שלי להודות לכל המרואיינים ולכל מי שתרם ידע ויכולות למחקר מרתק זה.
***
הסתקרנתם? ניתן לקרוא את פרויקט הגמר המלא של שירי ממש פה.
