בשנת 2017 הייתי בשנת שירות במרכז ההדרכה "ניצנה" אשר בדרום. אחת מההדרכות הפופולריות שהיינו מעבירים לקבוצות כחלק מתוכן ההדרכות, הייתה על אקטיביות חברתית וסביבתית. במהלך ההדרכה היינו מציגים דילמות שונות ושואלים את החניכים אם אכפת להם מהנושא המוצג או לא. בהמשך היינו מציגים את אותן הדילמות ושואלים את החניכים אם הם היו מגיבים לאותה סיטואציה אותה הם סימנו כבעלת ערך, או לא מגיבים. כבר אז הופתעתי מרמת המורכבות, הקונפליקטים ועומק הדיונים שהנושא היה מעלה. מדוע פעמים רבות אנשים לא מגיבים לסיטואציות שמפריעות להם? מה המשמעות של "להגיב"? האם יש רמות של תגובה? מה הפחד או האתגרים המלווים את הבחירה להתערב? אז עוד לא הכרתי את תחום האימפקט, מדידתו ודרך ההסתכלות, המיפוי והניתוח של בעיות חברתיות וסביבתיות. עם זאת, המסר של "איכפת לי – מגיב" הלך איתי מאז ומזכיר לי את החשיבות של מעורבות הפרט נוכח דילמות מוסריות, חברתיות וסביבתיות.

במהלך סמינר פתיחת השנה שהתקיים במסגרת התואר השני לקיימות חברתית וסביבתית, הדילמות האלה צפו בי פעם נוספת והפעם קיבלו נפח וחשיבות אחרת. בדיון סביב שאלת ה'איכפתיות' עלו בי שאלות על אופיים של האנשים שפגשנו. מה מניע אותם לפעולה? מניין הכאב שלהם מגיע? מה משאיר אותם כאן, ומתי רמת המעורבות עלולה גם לשתק? השיחות עם חן אריאלי, סגנית ראש עיריית תל אביב ופרופ' רוני סטריאר קידמו אצלי את ההבנה כי על מנת לפעול יש צורך מצד אחד לשמור על נאיביות ו"נקודת עיוורון" שנותנת מנוע פנימי לחתירה למטרה ומצד שני הבנה כי בעת ההתערבות, אתה מתערבב גם בנושאים אחרים, ולא יכול להישאר נקי וטהור. נוסף על כך מעבר לדיון הרב סביב הרמה המדינית, האחריות התאגידית והממשלתית בהם דנו, חזר על עצמו שוב ושוב עניין המודעות וה"תודעה" הציבורית.

כסטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה מעניינים אותי תהליכים אישיים וחברתיים שעוסקים בשינויי תודעה והתנהגות, הן במחקר והן בטיפול. אולם מעבר להגדרה אישית או חברתית, כוחה של התודעה הציבורית כהתארגנות יכולה להוביל ולהשפיע למהלכים מדיניים ואף עולמיים. דוגמאות לכך שמענו בסמינר בהקשרים רבים ביניהם בהרצאתה של עו"ד ריטה גולדשטיין בנושא אתגרי השירות הציבורי. למרות כפיפותם של גופי השירות הציבורי לממשלה ולחוקים המדיניים נראה כי בעיה עיקרית בהתנהלותו של המגזר הציבורי, נובעת מחוסר תפיסת הציבור את המערכת כרלוונטית ומשמעותית לחייהם, זאת למרות ההשפעות העמוקות שיש לה בשטח. לפי מחקרים שנערכו דווח על שבעים אחוזים בישראל שמדווחים כי הם לא מאמינים שיוכלו לממש את זכויותיהם, מה שהופך את ישראל להיות במקום האחרון מתוך מדינות הOECD בהקשר זה. רק שליש מתוך כלל ההחלטות שנקבעו בזירה זו בוצעו לפועל לאורך השנים וזה מבלי להעלות את הקריסה הכללית של השירות הציבורי בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. עם זאת, דיונים על הקמת ועדת חקירה מאורגנת להתנהלות המגזר הציבורי מאז השבעה באוקטובר אפילו לא נשמעים באופק. לא מופעל לחץ לא מצד המדינה ולא מצד הציבור ונראה כי רמת המעורבות של אנשים שונים בנושא וידיעתם עליו, כגון תשובה לשאלה "מי הוא נציב שירות המדינה", לא מהווים מטרד ציבורי למרות השפעתם היום-יומית על חיינו. עוד אני מאמינה כי שימת זרקור ציבורי אזרחי על הנושא תשנה גם את הגישה עבור שירותים אלה הן עבור האזרחים והן עבור עובדי השירות הציבורי עצמו, שסוחבים עימם תחושת חוסר מסוגלות שנגררת לחוסר במוטיבציה וקידום רפורמות בשטח.

עם זאת בהקשרי תודעה ציבורית חשוב גם לציין כי למרות הרצון לעשות "טוב" יש לקחת בחשבון גם את התודעה והרצונות הקיימים בציבור ותפיסתם ל"אימפקט חיובי". לא תמיד קידום האינטרסים שנראים לנו חשובים, נכונים כלפי האוכלוסייה בה אנו פועלים. ביקורת על כך הייתה לי במפגש עם מיקי "הרבי קפוארה". למרות יוזמתו החשובה בעיני ובעלת האימפקט המשמעותי, נראה כי הקהילה בה הוא פועל- קהילה חרדית בבני ברק, לא מעוניינת (באופן כוללני) לקדם את סוג האימפקט אותו הוא מציע. ראייתו כללית- לקדם אורח חיים בריא בחברה החרדית ולאפשר מקום תומך לנוער, פליטי המסגרות החינוכיות, עם זאת, הוא בוחר בנישה מצומצמת שלא נמצאת בממשק עם מערכות אחרות תומכות (כגון משרד החינוך או משרד הבריאות) וחווה התנגדות רבה מהקהילה בה הוא נמצא, עליה הוא מנסה להשפיע. כשאני חוזרת לשאלות האכפתיות והתגובה נראה כי חשוב לעורר מודעות כלפי נושאים שלא נמצאים בתודעה ובשיח, אם זאת קיימים נושאים בעלי התנגדות ציבורית ושם צריך לשאול שאלות מדויקות יותר תוך זהירות מעמדה אתנוצנטרית בעייתית ובניסיונות לקיים שיתופי פעולה רחבים יותר שמצליחים לתכלל את הראייה הכללית כדי באמת לייצר השפעה משמעותית.

באשר לשאלות הנוגעות ל"תגובתיות" של האנשים והמערכות, המפגש עם בעלי העניין בכל אחד מהתחומים שפגשנו ולאורך כל הימים, פרס לנגד עיני זירות של מאבקים סבוכים, בעיות זדוניות, רשתות של שותפים, "שומרי סף", וקונפליקטים פנימיים וחיצוניים. ה"תגובה" במקרה זה נתקלת הרבה פעמים בקונפליקט בין הרצון לייצר אימפקט משמעותי, לבין המגבלות של כל גוף: חברתיות, כלכליות או סביבתיות.

הביקורים במפעל "נזיד", במכללת אחוה, ובמפגש עם יו"ר אג'יק, ח'יר אלבז, המחישו את המורכבות של יצירת אימפקט משמעותי אל מול מגבלות מערכתיות ואידיאולוגיות. במפעל "נזיד" ניכר האימפקט החברתי בתעסוקת נשים בדואיות בנגב בתנאים הוגנים, עם זאת  נראה כי אין שאיפה לקדם את העובדות מעבר לעשייה הנוכחית או לצייד אותן בכלים ובמיומנויות רכות שיאפשרו התפתחות מקצועית מחוץ למפעל. גם הפן הסביבתי לא זוכה למענה מספק, אף על פי שהוא חלק מהותי משיקולים של קיימות. במכללת אחוה, הקונפליקט בין חזון הנגשת ההשכלה האקדמית לבין הצורך למתג את המכללה כמוסד מקצועי מצטיין משקף את האתגר של התאמת המסרים לציבור תוך התמודדות עם מניעים כלכליים להמשך קיומה של המכללה. מפגשנו עם ח'יר אלבז הוסיף רובד נוסף של מורכבות, כשהוא הדגיש את הצורך בתגובה מערכתית לנוכח בעיות מבניות בחברה הבדואית בנגב, כמו העדר תשתיות, אבטלה, וחסמי חינוך. עם זאת, מניסיוני האישי בעבודה עם החברה הבדואית, למדתי שתגובה מערכתית אפקטיבית חייבת להתייחס גם לגורמים פנימיים כמו שיקולים שבטיים או התנגדות ליוזמות מדינתיות. המפגשים האלו יחד הציפו בי את הצורך בגישה הוליסטית, כזו שמצליחה לשלב בין האימפקט החברתי, הכלכלי והסביבתי, תוך יצירת שיח ושיתוף פעולה בין כלל הגורמים המעורבים.

במהלך הסמינר והעבודה עליו התחזקו בי ההבנה והרצון להוביל שינוי אמיתי, מתוך מחשבה מעמיקה על סוג האימפקט שאני שואפת ליצור. אני מבינה שכדי שחלום יקרום עור וגידים בעוד עשור (לפי פרופ' סטריאר דרושות עשר שנים לפחות), יש להתחיל לעבוד עליו כבר היום. ההשראה שקיבלתי מחוויות הסמינר ומהדיונים שנערכו בו, משמשת לי מנוף לתכנון העתיד שלי כאדם בעל אחריות חברתית וסביבתית. בנוסף ובעיקר, נחשפתי מחדש לכוחה של האקדמיה כמוסד משמעותי בעל השפעה רחבה. כסטודנטית לתואר ראשון, אני רואה באקדמיה שומר סף קריטי, המספק לא רק נתונים והערכות שבהמשך מהווים את הבסיס לידע, רגולציות, ויכולות השינוי, אלא גם כפלטפורמה המעודדת ראייה ביקורתית של הפרט על המערכת בו הוא נמצא, שמעצבת את המציאות ומובילה תהליכים חברתיים, מדיניים וסביבתיים. ה"איכפתיות" וה"תגובה" שקיננו במוחי עוד משנת השירות, קיבלו נפח נוסף ועמוק שכולל בתוכו ראייה שלמה יותר, מבולגנת יותר אמנם, אבל אולי גם יותר אופטימית. השילוב בין פרקטיקה ותיאוריה שמצאתי לאורך הדרך מעניק לי מוטיבציה לחפש את נקודת ההשפעה שלי, לחקור את מקומי באקדמיה לא כניתוק מהשטח והזירה החברתית אלא כמקום משמעותי בעל השפעה דרכו אני יכולה להשתמש בכלים אותם אני רוכשת למען עולם טוב וצודק יותר.