מאת: דניאל רביב
נהוג לתפוס את ה-ESG כתוצר מובהק של המאה ה-21, אך התחקות אחר המעבר מפרקטיקות של "סינון שלילי" למערכות מדידה מתקדמות, חושפת שורשים הנעוצים במאבקים בני מאות שנים על גבולותיה המוסריים של הכלכלה. כעת, לנוכח הפוליטיזציה והביקורת הגוברת, נשאלת השאלה: האם מסגרת ה-ESG בשלה לחרוג מתפקידה ככלי לניהול סיכונים, ולהפוך למנגנון אסטרטגי בעל משמעות מערכתית?
_____
שורשיהם של הניסיונות להגביל כוח כלכלי על בסיס שיקולים ערכיים נטועים כבר במסורות הדתיות המונותאיסטיות. האיסור היהודי על ריבית, האיסורים האסלאמיים על השקעה בתחומים הנחשבים כבלתי מוסריים, וסירובם העקרוני של הקוואקרים במאה ה-17 להשקיע בחברות המפיקות רווח מסחר העבדים, יצרו את התשתית למה שאנו מכנים כיום "סינון שלילי" של השקעה. פרקטיקות אלו היוו בסיס רעיוני להבנה כי מערכת כלכלית הפועלת ללא מגבלות מוסריות מובילה לחוסר יציבות חברתית.
השינוי המהותי ביחסי הכוחות הללו התרחש עם המעבר לקפיטליזם המודרני במאות ה-16 עד ה-18, תהליך שבעקבותיו הפכה הכלכלה לכוח עצמאי ואוטונומי. כלכלת העבדים יצרה לראשונה מערכת שבה רווחים נבנו על ארגון שיטתי של סבל אנושי בקנה מידה תעשייתי, וצברה את ההון הראשוני שמימן את המהפכה התעשייתית. אולם מערכת זו יצרה גם את התנאים לקריסתה: השילוב בין לחץ ציבורי, ביקורת מוסרית נוקבת ואינטרסים כלכליים של התעשייה המתפתחת, הוביל בהדרגה לביטול סחר העבדים (1807) ולבסוף לביטול העבדות באימפריה הבריטית (1833).
כאשר ביטול העבדות חתר תחת המודל הכלכלי הישן, התעשייה הפכה לזירה החדשה של ריכוז כוח כלכלי, ומולה צמח מעמד אזרחי מאורגן שפיתח כלי לחץ חדשים בדמות תנועות פועלים, איגודים מקצועיים וחוקי עבודה ראשוניים. רפורמות ביסמרק במאה ה-19, שכוננו את מדינת הרווחה הראשונה בעולם באמצעות ביטוח בריאות וביטוח אבטלה, הציגו את הדוגמה הראשונה למדיניות ממשלתית פרואקטיבית המנסה למנוע משברים חברתיים טרם התרחשותם, מעבר תפיסתי מהותי מתגובה למניעה.
במקביל לתהליכים אלו, התפתח התאגיד המודרני המבוסס על עקרון האחריות המוגבלת (חוקי החברות הבריטיים 1855-1856), שאפשר את ההפרדה בין בעלות לשליטה ואת צבירת הכוח הכלכלי חסר התקדים. עד סוף המאה ה-19 נוצרו מונופולים שהגיעו לשליטה משמעותית בענפי כלכלה. הביקורת הציבורית על כוחם של המונופוליםר וחשיפת שחיתויות הובילו לחקיקת חוק שרמן (1890), שסימן את ההכרה הראשונית בכך שהתאגיד המודרני מהווה מקור כוח חדש הדורש מסגרות בקרה ייחודיות. אולם בשנות ה-20, הצירוף בין בנקאות מסחרית לבנקאות השקעות יצר ניגודי עניינים מובנים שהובילו לקריסה הכלכלית של 1929. הפעם התגובה כללה מהפכת רגולציה מקיפה, שבמרכזה חוק גלאס-סטיגל (1933) והקמת הרשות לניירות ערך (SEC), אשר יצרו סטנדרטים חדשים ומחייבים של שקיפות.
התרחבות התאגידים מעבר לגבולות הלאומיים, במקביל להתפתחויות הרגולטוריות, יצרה מורכבות חדשה. עד תחילת המאה ה-20 הפכו התאגידים לשחקנים גלובליים בעלי יכולת השפעה על דינמיקות בינלאומיות, ומלחמות העולם הדגישו את הזיקה ההדוקה בין פעילות עסקית למערכות פוליטיות ולאומיות. תובנה זו ערערה את ההפרדה המסורתית בין "עסקים" ל"פוליטיקה" והובילה, בשנים שלאחר המלחמה, להרחבה של הפעילות הממשלתית בשיקום החיילים המשוחררים ופיתוח מהיר של פרברים ותשתיות. לראשונה, פעילות כלכלית מתוכננת ומרוכזת השפיעה על המרחב והמשאבים הטבעיים במידה שלא ניתן היה להתעלם ממנה.
על רקע זה, הממשל האמריקאי בשנות ה-40 וה-50 החל בהערכת השפעה של פרויקטים ציבוריים על הסביבה, מה שסימן את הופעתה הראשונה של "הערכת השפעה" (Impact Assessment) כמושג מובנה. ספרו המכונן של הווארד באואן, (Social Responsibilities of the Businessman (1953, בו נטבע המונח "אחריות חברתית של תאגידים" (CSR), ביטא רעיון שנבע מהתפתחויות אלו: אם המדינה מסוגלת לחזות ולמדוד את השפעותיה, מדוע לא יידרשו התאגידים לעשות זאת? הייתה זו הפעם הראשונה בה המערכת הכלכלית החלה להפנות שאלות ביקורתיות כלפי עצמה, במקום להגיב רק ללחצים חיצוניים. תגובת הנגד לא איחרה לבוא, וב-1970 פרסם מילטון פרידמן את מאמרו המפורסם שטען כי אחריות חברתית תאגידית פוגעת ביעילות הכלכלית ומטשטשת את חובתם הבלעדית של החברות לבעלי המניות. המתח היסודי הזה, בין אחריות כלפי בעלי המניות (Shareholders) לבין אחריות לבעלי העניין (Stakeholders), מלווה את השיח הכלכלי עד ימינו.
רעיונות אלו נותרו בגדר תאוריה עד שנות ה-60 וה-70, אז אירועים קונקרטיים הפכו את הדיון התיאורטי למציאות דחופה. ספרה של רייצ'ל קרסון, "אביב דומם" (1962), חשף את ההשפעות ההרסניות של תעשיית הכימיקלים על מערכות אקולוגיות והמחאות נגד מלחמת וייטנאם הפנו זרקור אל הקשרים שבין תאגידים לתעשיית הנשק. התפתחות זו סימנה שינוי איכותי בתגובה החברתית: במקום מחאות פועלים מקומיות, התגבשה ביקורת מערכתית שחיברה בין סוגיות שונות ויצרה לחץ לשינוי. ועידת שטוקהולם (1972) ודוח "גבולות הצמיחה" סימנו את המעבר מרעיונות מופשטים לכלים מוסדיים בעלי פוטנציאל השפעה על התנהלות תאגידית.
אולם, בדיוק כאשר התחזקו הקריאות לאחריותיות, האינפלציה הגבוהה של שנות ה-70 חשפו את קשיחותן של המערכות הממשלתיות. כישלונות אלו יצרו את התמיכה הפוליטית לגל ההפרטה שהובילו תאצ'ר וריגן. המעבר לגישת "הניהול הציבורי החדש" (New Public Management) הביא לפירוק שירותים ציבוריים, העברת פונקציות למגזר הפרטי וקיצוצים נרחבים בתקציבי רווחה. בעוד הגלובליזציה פתחה שווקים ויצרה יעילות מוגברת, ההפרטה החלישה רשתות ביטחון חברתיות. התוצאה הייתה העמקת אי-השוויון, לא רק בין מדינות אלא בתוכן – מעמד הביניים נשחק והפריפריות הפכו לתלויות יותר בכוחות שוק גלובליים.
כאשר התגבשה ההבנה כי נדרשים מנגנונים חלופיים לרגולציה הממשלתית, הגלובליזציה כבר יצרה בעיות בקנה מידה שאף מדינת לאום לא יכלה להתמודד עמן לבדה. אסונות בופאל (1984) וצ'רנוביל (1986) הוכיחו כי תאגידים רב-לאומיים ופעילות תעשייתית מסוגלים לגרום נזק מערכתי חוצה גבולות. תגובת המערכת הייתה רב-שכבתית: התפתחו מנגנוני בקרה מבוססי שוק (תקני ISO, מיתוג אתי, וארגוני פיקוח בינלאומיים), נוצרה שפה בינלאומית חדשה סביב מושג "פיתוח בר-קיימא" (דוח ברונטלנד, 1987), והמגזר השלישי התרחב משמעותית כמענה למדיניות ההפרטה.
העשור שהסתיים ב-2004 היה תקופת גיבוש מכרעת, שבה התרחש המעבר מביקורת אזרחית למערכת מדידה מובנית. ג'ון אלקינגטון טבע את מונח "השורה התחתונה המשולשת" (Triple Bottom Line – 1997), שהציע מסגרת לאינטגרציה של ביצועים כלכליים, חברתיים וסביבתיים, בעוד היוזמה לדיווח גלובלי (GRI – 1997) יצרה סטנדרטים אחידים שאפשרו השוואה והערכה. במקביל, בקרב ציבור המשקיעים, חל מִפנה מגישת "הסינון השלילי" (הימנעות מהשקעות בלתי מוסריות) שאפיינה את שנות ה-50, אל עבר שיח של "השקעה חיובית", חיפוש אקטיבי אחר אפיקי השקעה המייצרים השפעה חברתית וסביבתית לצד תשואה פיננסית.
במקביל לפיתוחים המתודולוגיים והרעיוניים הללו, תהליכי דה-רגולציה כמו ביטול חוק גלאס-סטיגל (1999), לצד שערוריות תאגידיות דוגמת WorldCom והמשך התרחבות המגזר השלישי במקביל להפרטה, הגבירו מחדש את הסיכונים הפיננסיים והחברתיים, אשר עתידים היו להתפרץ במשבר של 2008. המשקיעים המוסדיים מצאו עצמם מצוידים במגוון כלים חלקיים, אך ללא מסגרת אחידה המאפשרת הערכת סיכונים והזדמנויות באופן שיטתי.
שנות ה-2000 והילך
בתחילת שנות ה-2000 זיהה קופי אנאן, מזכ"ל האו"ם, פער מבני במערכת הבינלאומית: בעוד שממשלות התקשו להסדיר את פעילותם של תאגידים רב-לאומיים, המשקיעים המוסדיים שמימנו תאגידים אלו חסרו כלים להערכת סיכונים לא-פיננסיים. ב-2004 פנה האו"ם ל-20 מוסדות פיננסיים מובילים בבקשה לפתח מתודולוגיה להערכת גורמים סביבתיים, חברתיים וממשליים בהחלטות השקעה. הדוח "Who Cares Wins" שיצא מיוזמה זו טבע את המונח ESG והגדיר אותו כמסגרת לאינטגרציה של שיקולים סביבתיים (Environmental), חברתיים (Social) וממשל תאגידי (Governance) בתהליכי קבלת החלטות. כך התגבש ה-ESG כמענה כפול: למשקיעים שנדרשו לכלים להערכת סיכונים ארוכי טווח, ולארגונים בינלאומיים שחיפשו מנגנונים לשילוב שיקולי קיימות במערכת הכלכלית הגלובלית ללא תלות ברגולציה מדינתית. המהלך גיבש תהליך בן עשרות שנים, המבוסס על ההבנה החדשה כי ניהול השפעות חברתיות וסביבתיות הוא מרכיב אינהרנטי בניהול סיכונים וביצירת ערך לטווח ארוך.
ברם, משבר 2008 יצר אקלים פוליטי-כלכלי שבו ממשלות נאלצו לייצב את הבנקים הגדולים במימון ציבורי, מה שהגביר את הזעם הציבורי כלפי "הממסד הפיננסי". תנועת ה-Divestment סימלה את נקודת המפנה הבאה: מה שהחל כקמפיין אקדמי להפסקת השקעות בדלקים פוסיליים הפך לתנועה פוליטית רחבה שדרשה "צדק אקלימי". לראשונה מאז שנות ה-70, אזרחים פנו שוב למחאה ישירה במקום להסתמך על מנגנוני שוק ולחץ מוסדי. יעדי הפיתוח בר-קיימא (SDGs) והסכם פריז (2015) ייצגו אמנם את שיא שיתוף הפעולה הבינלאומי, אך גם את ראשית ההתפכחות וההבנה כי ה-ESG לא פתר את המתח הבסיסי בין ערך חברתי וסביבתי לכלכלי. חברות רבות דיווחו על תרומתן ל-SDGs, אך המדדים הגלובליים של פערי עושר, זיהום והתחממות גלובלית המשיכו להחמיר. הפער בין הדיווח לבין הביצועים בשטח, שנחשף ביתר שאת בעידן המידע, יצר ציניות רחבה כלפי תחום ה-ESG ותחושה גוברת שמדובר ב"התיירקקות" (Greenwashing).
שנות ה-2020 חשפו את המתח המרכזי המלווה את ה-ESG מתחילת דרכו בצורה חריפה מאי פעם. מצד אחד, האיחוד האירופי פיתח מסגרות רגולטוריות מקיפות המחייבות דיווח מפורט ושקיפות מלאה. מצד שני, מדינות בארה"ב חוקקו חוקים המגבילים את ההתחשבות בשיקולי ESG, והתחום נטען במשמעויות אידיאולוגיות מנוגדות. הביקורת המגיעה מימין (הטוענת לפגיעה בחופש השוק), משמאל (הטוענת ל-Greenwashing) ומהאקדמיה (המתריעה על כשלים מתודולוגיים), משקפת את חזרתם של המתחים ההיסטוריים לקדמת הבמה, ומציבה מחדש את השאלה המרכזית: האם צבירת הון יכולה לדור בכפיפה אחת עם אחריותיות חברתית, או שמא מדובר במתח בלתי פתיר?
אולם, דווקא חידודם של הניגודים הללו מבהיר כי המענה למתח המבני אינו מצוי עוד במישור האידיאולוגי-הצהרתי, אלא בשינוי מערכתי עמוק. במקום להניף "דגל לבן" מול תגובות הנגד, ניתן לזהות בהתפתחויות האחרונות, באקדמיה, בתקינה הבינלאומית ובפיתוח המתודולוגיות המשותפות, נקודת מינוף משמעותית. הכרה במגבלות השיח הקיים מחייבת מעבר מפרדיגמה של תגובה לרגולציה ולפולמוס ציבורי, לפרדיגמה של ניהול אסטרטגי יזום, המכיר בכך ששיתוף פעולה בין כל השחקנים הוא כורח המציאות. ההתכנות הטכנולוגית והמתודולוגית הנוכחית מאפשרת לראשונה את הפנמתן (Internalization) של השפעות חיצוניות אל תוך הליבה העסקית באופן שיטתי ומדיד. המגמה המסתמנת בקרב תאגידים מובילים ומשקיעים מוסדיים אינה נובעת כיום רק מלחץ נורמטיבי, אלא מהכרה מושכלת בכך שניהול גורמי ESG, המבוסס על שפה מקצועית מוסכמת, מהווה מרכיב קריטי בהערכת סיכונים ובהשאת תשואה ארוכת טווח.
—–
ניתוח המקרה של ESG דרך פריזמה היסטורית חושף כי המתח בין ההיגיון הכלכלי לבין הדרישה החברתית הוא אינהרנטי למערכת הקפיטליסטית, ולא משבר נקודתי. הפרספקטיבה ארוכת הטווח מאפשרת לנטרל את הרעשים האקטואליים ולזהות את המנגנונים המבניים המעצבים את יחסי הכוח בשוק. הבנה זו חיונית עבור מובילי מדיניות ושחקני מפתח בשלושת המגזרים, שכן היא מחדדת את הצורך באיתור הזדמנויות השפעה מערכתיות. מכאן נובעת האופטימיות הזהירה: ההיסטוריה מלמדת כי אנו נעים לעבר בשלות המאפשרת להכיל את המורכבות ללא נסיגה לפתרונות קצה. אולם הכלים והמתודולוגיות הם רק הפלטפורמה; השאלה המהותית הנותרת פתוחה היא האם יהיה לנו את הכוח הערכי והמוסרי לזהות את ההזדמנות ההיסטורית, ולבחור להתקדם יחד לעבר השינוי.
מקורות
- Bowen, H. R. (2013). Social responsibilities of the businessman. University of Iowa Press
- Elkington, J. (1998). Partnerships from cannibals with forks: The triple bottom line of 21st-century business. Environmental Quality Management, 8(1), 37–51. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1002/tqem.3310080106
- Friedman, Milton. (2007). The Social Responsibility of Business Is To Increase Its Profits. 10.1007/978-3-540-70818-6_14
- Jacob, J. (2025). A Background History of the Sustainable Development Goals. Sustainable Development (Bradford, West Yorkshire, England), 33(3), 3747–3759. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.1002/sd.3317
- Modern Corporation and Private Property. (1933). Macmillan Co.
- Passas, I. (2024). The Evolution of ESG: From CSR to ESG 2.0. Encyclopedia (Basel, Switzerland), 4(4), 1711–1720. https://doi-org.ezproxy.haifa.ac.il/10.3390/encyclopedia4040112
- United Nations, The Global Compact (2004). Who Cares Wins: Connecting the Financial Markets to a Changing World? United Nations. https://www.unglobalcompact.org/docs/issues_doc/Financial_markets/who_cares_who_wins.pdf
- Williams, E. E. (2021). Capitalism and slavery (Third edition.). The University of North Carolina Press. https://glc.yale.edu/sites/default/files/pdf/capatlism_and_slavery.pdf
