מאת: דניאל רביב
בסיור לימודי שנערך במסגרת התוכנית של קיימא ללימודי תעודה בהערכת אימפקט ביקרנו במכינה קדם צבאית בעוטף עזה, בעיריית שדרות ובכפרים הלא מוכרים של החברה הבדואית בנגב. המשימה שליוותה את הסטודנטים לאורך הסיור הייתה לזהות מתוך המפגשים עם הדוברים השונים את מרכיבי תהליך הערכת אימפקט, הבעיה, התוצאות הרצויות, תאוריית השינוי והפעילויות, ולקרוא את מה שהם שומעים ורואים דרך המסגרת התיאורטית שנרכשה בכיתה.
בשיחת הסיכום שנערכה בתום הסיור, כשנשאלו הסטודנטים על חוויית המפגש עם השטח, מה שעלה שוב ושוב לא היה דיווח על הממצאים, אלא הרגע שבו אותה מסגרת מושגית נפגשה עם מציאות שלא התאימה. סטודנטית אחת תיארה חיבור בלתי צפוי בין התיאוריה לשטח, לא דרך הסבר, אלא דרך מפגש עם מציאות "שלא התנהגה כמו המודל". סטודנטית שנייה דיברה על תחושת תסכול, ותיארה אותה כהיכרות עם השטח שאינה מצליחה "לעבור לשלב הבא, של העבודה עם זה". סטודנטית שלישית שיתפה כי המפגש הישיר עם הדוברים והבעיות ערערו את יכולתה להישאר "חוקרת אובייקטיבית". שלוש העדויות מסמנות רגע בו המסגרת המסודרת של הערכת אימפקט נפגשת עם מציאות שאינה מסודרת, ומחייבת שהייה בפער שנפער בין התיאוריה לפרקטיקה.
הפער הזה אינו פוסח גם על מי שכבר מכיר אותו. בכל תחילת תהליך מתרחשת כניסה למרחב שבו ההגדרות רופפות, הגבולות עמומים, ונדרשת בנייה מחדש של סדר. הסיור בכפרים הלא מוכרים, למשל, והמפגש עם תושביהם, הותירו אצלי יותר שאלות מתשובות. הדברים שלפניכם נולדו מתוך ההתבוננות בפער הזה במהלך הסיור, ומתוך ניסיון להבין את התהליך שמתרחש במפגש איתו ואת מקומו בבניית יכולות הערכה.
__
תהליך הערכת אימפקט נשען על מתודולוגיה סדורה: בעיה מוגדרת, תוצאות רצויות ושרשרת לוגית של פעולות שנועדו להשגתן. בהיעדר מסגרת כזו אין הערכה אלא התרשמות, אך כשההגדרות נוקשות וסגורות מדי, הקטגוריות עלולות לארגן את השטח עוד לפני שנשאלה השאלה מה מתקיים בו בפועל. בסיור, ארגונים שהציגו מודלים מגובשים ובעלי הגיון פנימי ברור לכאורה, לא תמיד יכלו להגיב לשאלות שחרגו מאותו הגיון, וההבחנות שעליהן נשענו אותגרו דווקא בידי מי שנכנסו אליהן מבחוץ. אך עצם השאילה של השאלות הללו שינתה גם את השואלים. אחד הסטודנטים תיאר את התהליך שעבר: "חשבנו משהו אחד והתברר בסוף שיש משהו אחר. למדתי שצריך להבין את השטח לפני הכול". כלומר, ההנחות שאיתן הגיע לא תמיד שרדו את המפגש עם המציאות, ומה שעלה מתוך כך הוא שהמפגש עם השטח אינו שלב בתוך תהליך ההערכה אלא תנאי שקודם לו.
אבל מהו בעצם "השטח" שעימו נפגשים? הבעיה החברתית שתהליך ההערכה מבקש להתייחס אליה כמעט אף פעם אינה מוגדרת באופן אחיד, ו״ההצלחה״ נראית אחרת למנהלת תוכנית, למדריך בשטח, למשתתפת ולמממנים. שיח מרובה שחקנים בתהליך הערכה, הוא לכן תנאי הכרחי נוסף, שכן כל שחקן חושף שכבה אחרת של התמונה. בהעדר השיח הזה, ההערכה נוטה לאמץ, גם שלא במודע, את נקודת המבט הנגישה ביותר, שהיא לרוב גם זו שמחזיקה במשאבים או בסמכות. שיח כזה, המאתגר הנחות יסוד ומציף את השאלה מי הגדיר את הבעיה ומתוך אילו אינטרסים, עשוי להגביר את העמימות במקום להפחית אותה, לחשוף שמבני כוח משפיעים על מה שנכנס למסגרת ההערכה ומה שנותר מחוצה לה. הערכה שאינה מודעת לאותם מבני כח, משקפת ומשחזרת אותם במקום לבחון אותם. מה שנדרש כאן אם כן, הוא לא להתגבר על העמימות אלא לעבוד בתוכה.
בפועל, כשהנתונים אינם מתיישבים, הסיפורים סותרים זה את זה והפרשנות נותרת פתוחה, נדרשת יכולת לשהות עם מה שעדיין אינו ברור. אחד הסטודנטים תהה האם בכלל ניתן למדוד "משהו כל כך רחוק, והאם ניתן לחבר". יש בתהייה הזו הכרה בתנאי היסוד של שינוי חברתי, שהוא מצטבר, תלוי הקשר, ולרוב אינו ניתן לייחוס לפעולה בודדת. העבודה עם הכרה כזו דורשת תנועה מתמדת בין קרבה לריחוק. קרבה לשטח מאפשרת לזהות סתירות שהמודל המופשט מחמיץ, אך עלולה גם להחליף ניתוח בהזדהות, בעוד שריחוק מאפשר חדות אנליטית אך עלול לייצר בהירות מדומה, סדר שנראה שלם רק משום שהתרחק מספיק מן הפרטים שמערערים אותו. הסטודנטית שתיארה ערעור על יכולתה להישאר "חוקרת אובייקטיבית" נפלה אולי, לא בכשל של ריחוק אלא בתחילתה של קרבה מקצועית.
העמימות הזו אינה מאפיינת רק את עמדת המעריך. ארגון שפותח את דלתו לתהליך הערכה חושף את עצמו לשאלות שעלולות לערער הנחות יסוד ולאפשרות שהממצאים לא יתאמו את מה שציפה לשמוע. היכולת לשאול שאלות פתוחות ממקום שאינו שיפוטי, ולנהל את התהליך יחד עם הארגון ולא מעליו, היא חלק מהותי מהמקצועיות הנדרשת, ומחייב מוכנות מצד המעריכים.
המציאות הישראלית מחדדת את הדרישה הזאת. האקוסיסטם של ניהול ומדידת אימפקט בישראל צעיר יחסית, ובוודאי כשמדובר בעבודה מתודולוגית עם בעיות חברתיות סבוכות. פערים לוגיים בין מטרה מוצהרת לבין מבנה התערבות הם מאפיינים שכיחים של שלב ההתפתחות שבו ארגונים רבים נמצאים, ובחלקם חילוץ המרכיבים לתהליך הערכה שיטתי עשוי להיות בלתי אפשרי בנקודת הזמן הנוכחית, לא בשל כשל ארגוני, אלא בשל מרחק לגיטימי מהבשלות המתודולוגית הנדרשת.
תפקידה של ההערכה, אם כן, הוא לזהות את רמת הבשלות ולהתאים אליה את תהליך הערכה. לעיתים פירוש הדבר הוא להתחיל ממדידת תוצאות כפי שהוגדרו על ידי הארגון, גם בהיעדר חיבור מלא לתאוריית שינוי. לעיתים פירוש הדבר שיש לשקף לארגון שהוא עדיין אינו בנקודה שמאפשרת מדידה ולפרט מה נדרש כדי להגיע אליה, זאת, כצעד ראשון שמאפשר בנייה הדרגתית של תשתית לביצוע תהליך מהותי ושלם. בכל אחד מהמקרים, מה שמנחה את ההערכהאינו פרוטוקול אלא שיקול דעת מקצועי הנשען על הבנת ההקשר ועל קשב לאנשים שמולך. שיקול דעת כזה אינו נבנה מיידית אלא דורש חזרה למקומות של חוסר ודאות ונכונות לשהות בהם עד שהבנה מתגבשת מתוכם.
__
הסטודנטים שישבו בשיחת הסיכום לא ידעו בהכרח לתת שם לרגע שתיארו, אך הוא מוכר למי שעוסק בהערכת אימפקט לאורך זמן. הפער בין המסגרת למציאות אינו נפתר עם הניסיון אלא מקבל צורה אחרת, שמאפשרת לחזור אליו בכל פרויקט מחדש מתוך הבנה שהשהייה בתוכו היא חלק מן העבודה ולא עיכוב שלה. השהייה, היא זו שמאפשרת להבין על מה נשענת המסגרת, מה הוחלט שלא לכלול בה, ומתי התנאים מאפשרים מעבר ממיפוי למדידה. ולעיתים השאלה המקצועית הנכונה ביותר אינה כיצד למדוד, אלא האם זה הזמן.
