האתגרים החברתיים והסביבתיים של ימינו – משיקום קהילות שלמות ועד התמודדות עם משבר האקלים – הם מורכבים מכדי שגוף בודד, מגזר בודד, או גישה מסורתית בודדת תוכל לפתור אותם. הם דורשים חדשנות חברתית;  לא כמילת באזז, אלא כגישה שיטתית שמשלבת חשיבה יזמית, מחויבות חברתית, ושיתוף פעולה רב-מגזרי.

הפער בין רצון טוב לשינוי אמיתי הוא לא בכוונות, הוא בשיטה. יש הרבה ארגונים חברתיים, עמותות, ויוזמות שמנסים לפתור בעיות – אבל לא תמיד עם הכלים המתאימים כדי להבין מה באמת צריך לקרות. קחו לדוגמה ארגון חברתי שרוצה לשפר תעסוקה בקהילה מוחלשת. הרעיון טוב. אבל מה הבעיה האמיתית? האם זה חוסר מיומנויות? מחסומי שפה? בעיות נגישות ותחבורה? חוסר אמון של מעסיקים? כל אחת מהתשובות האלה תוביל לפתרון שונה לחלוטין. ובלי להבין את זה לעומק,  הפתרון לא יעבוד.

חדשנות חברתית מציעה מסגרת שיטתית. לא כולם חייבים להיות יזמים ולהקים סטארט אפ חברתי חדש. למעשה יש כלים לרעיונאות, מיפוי ורתימת שחקנים, ויצירת מענים גם במסגרת ארגונים קיימים. בקורס חדשנות חברתית נלמד על סוגים שונים של חדשנות, נתרגל חשיבה עיצובית (Design Thinking),  נשאל מה באמת הכאב? נלמד איך מחדדים הצעת ערך ומודלים כלכליים ועוד.

כשתכננו את המחזור השני של קורס חדשנות חברתית: מודלים לשינוי חברתי רב-מגזרי, החלטנו לעשות משהו שונה. במקום לעבוד רק על תרחישים תיאורטיים או מקרי בוחן מהעולם, בחרנו להביא את המציאות פנימה. נעבוד על ארבעה אתגרים אמיתיים: עירייה שמחפשת פתרון קהילתי, ארגון הומניטרי עם בעיה בשטח, יוזמה חברתית-עסקית שצריכה מודל, וארגון סביבתי מול אתגר מערכתי.

למה? כי הכלים האלה לא באמת עובדים בוואקום. הם עובדים כשמתמודדים עם בעיה אמיתית – כשצריך להבין צורך מורכב, לתאם בין שחקנים עם אינטרסים שונים, לדייק את הצעת ערך ולבנות משהו שיחזיק מעמד. זה המקום שבו התיאוריה הופכת לכלי.