הקשר בין המרחב הציבורי לפשיעה בחברה הערבית
מאת: פז רונן ונועה אונגר
ביטחון, פחד ופשיעה במרחב הציבורי
מרחב ציבורי הוא הרבה יותר מתשתית פיזית של רחובות, כיכרות, פארקים ומרכזים מסחריים; הוא הסביבה המשקפת בצורה הטובה ביותר את משמעות החיים ביישוב. זוהי זירה יומיומית של תנועה, מפגש, מסחר ופנאי, ולכן המרחב הציבורי מהווה מדד מרכזי לאיכות חיים, לאמון אזרחי ולחיבור למקום. עם זאת, המרחב הציבורי מעצם טבעו מספק הזדמנויות לפשיעה, והתנאים הפיזיים והסביבתיים שלו משפיעים על היקף העבריינות ועל תחושת הביטחון של האזרחים (Ceccato, 2016; Ceccato & Nalla, 2020).
תחושת ביטחון זו אינה נגזרת רק מהיעדר פשיעה אובייקטיבית ואינה נשענת רק על אכיפה משטרתית, אלא מושפעת עמוקות מהאופן שבו המרחב מתוכנן, מתוחזק ומנוהל. לפי ג'ייקובס מרחב בטוח מחייב נוכחות אנושית מתמדת ופיקוח חברתי טבעי ובלתי-פורמלי של משתמשי הדרך ("עיניים על הרחוב") (Jacobs, 1961). תאוריית "החלונות השבורים" מדגישה כי סממנים של חוסר סדר פיזי וחברתי, כמו חוסר תאורה והיעדר תחזוקה, מעבירים מסר של היעדר שליטה ומובילים להיעדרות של אזרחים נורמטיבים מן המרחב ולהגדלת אי-הסדר (Wilson & Kelling, 1982). בסופו של דבר, מרחב שנתפס כלא בטוח גורם לצמצום של הנוכחות האנושית ופוגע בשימושים היומיומיים בו. נסיגה זו מזינה לולאת משוב שלילית המעמיקה את הפחד, סוללת את הדרך להזנחה ומאפשרת חדירה של פעילות שוליים ופעילות עבריינית (Ceccato & Nalla, 2020).
"אורבניזם לקוי" ואי־שוויון מרחבי ביישובי החברה הערבית
כדי להבין מדוע מרחבים ציבוריים רבים ביישובים הערביים מתקשים למלא את הייעוד שלהם לתפקד כעוגן של ביטחון וקהילתיות, יש לבחון את התנאים ההיסטוריים והמבניים שעיצבו אותם (דלאשה ודלאשה, 2025; Jabareen, 2014). בניגוד ליישובים יהודיים רבים שתוכננו מראש כערים מוסדרות, היישובים הערביים עברו בעשורים האחרונים תהליך מואץ של מעבר מכפר לעיר מבחינת היקף האוכלוסייה, אך ללא פיתוח של תשתיות עירוניות תואמות. תופעה זו, המכונה "אורבניזם לקוי", יצרה צמיחה מהירה על גבי תשתיות כפריות ישנות, תוך היעדר תכנון מוסדר ואימוץ חלקי בלבד של אורח חיים עירוני (ח'מאיסי, 2005).
חסם מבני מרכזי בהתפתחות המרחב הציבורי הוא סוגיית הבעלות על הקרקע והמחסור בשטחים פתוחים. בממוצע, כ-80% ומעלה מהקרקעות ביישובים הערביים מצויות בבעלות פרטית, בעוד שהרשויות המקומיות הערביות חולשות על אחוזים בודדים בלבד מהקרקע (מינהל התכנון, 2021). מציאות זו מקשה מאוד על הרשויות להקצות שטחים לטובת הקמת פארקים, ריאות ירוקות או מוסדות ציבור. במקביל, מוסדות התכנון המדינתיים פעלו לאורך השנים לרוב בגישת הנחתה מלמעלה, תוך התעלמות ממאפיינים חברתיים ותרבותיים מקומיים והדרת התושבים הערבים מתהליכי קבלת ההחלטות על עיצוב סביבתם (משרד ראש הממשלה, 2020; Jabareen, 2014). התוצאה היא בנייה צפופה ובלתי מוסדרת, פיתוח חלקי, ומחסור במרחבי פנאי נגישים ושימושיים (דלאשה ודלאשה, 2025).
למצוקה התכנונית נלווה ממד פסיכולוגי והיסטורי של ניכור כלפי המרחב. מראשית ימי המדינה, שטחי השיפוט של היישובים הערביים צומצמו וקרקעות נרחבות הופקעו. במקרים רבים, נטיעת יערות קק"ל או הכרזה על שמורות טבע וגנים לאומיים בסמוך ליישובים נתפסו על ידי התושבים ככלים של המדינה להגבלת התפתחותם במרחב ולשליטה בקרקע (דלאשה ודלאשה, 2025; Yiftachel & Segal, 1998). מציאות זו יצרה שבר ביחס לסביבה. אם בעבר התקיימה זיקה הדוקה לסביבה כתוצאה מהאופי החקלאי של היישוב, הרי שכיום השטחים הפתוחים נתפסים לא פעם כאדמות מדינה עוינות שאינן שייכות לקהילה. הניכור מתורגם להזנחה של המרחב, שהופך לא פעם לאתר מועד להשלכת פסולת, שכן התושבים אינם חשים כלפיו תחושת בעלות או אחריות קולקטיבית (דלאשה ודלאשה, 2025).
היעדרם של מרחבי המפגש הקהילתיים תורמת להתפוררות הלכידות החברתית ולהסתגרות אינדיבידואלית של תושבים בתוך בתיהם. בנוסף ההזנחה הפיזית במרחב הציבורי, יחד עם אכיפה אזרחית ומשטרתית חסרה (Ali, 2014), מעבירים מסר של היעדר שליטה (Ali & Ghanem, 2026; Wilson & Kelling, 1982). אל תוך חלל ציבורי זה, שרוקן מנוכחות אזרחית מגוננת, יכולים גורמי הפשיעה לחדור ולהפוך אותו לזירה של הפגנת כוח, אלימות ושליטה (אילאף, 2025).
כשהפשיעה הופכת לחלק מהשגרה של המרחב הציבורי
השפעת הפשיעה במרחב הציבורי ניכרת לא רק באירועי האלימות עצמם, אלא גם בשינוי של שגרת החיים סביבם. כאשר ירי, איומים, גביית חסות או נוכחות עבריינית נעשים חלק מן היומיום, הם משפיעים על החלטות בסיסיות: מתי לצאת, היכן לעבור, האם לפתוח עסק בערב, האם לאפשר לילדים ולבני נוער לשהות בחוץ והאם לקיים פעילות קהילתית במרחב פתוח (אילאף, 2025). הנתונים ממחישים כי הפחד מפשיעה הפך לכוח חברתי המארגן את חיי היומיום. מסקרי "מדד הביטחון האישי והקהילתי" עולה כי המרחב הציבורי נתפס כזירה המאיימת ביותר, בעוד הבית הפרטי נותר המפלט הבטוח כמעט היחיד. כך, בעוד שרק כ-6% מהאזרחים הערבים חשים איום בתוך ביתם, שיעורי תחושת האיום מזנקים ל-30% עד 42% כאשר מדובר ברחובות היישוב או במקומות בילוי ציבוריים (עלי ולוין-חן, 2019; עלי ואח', 2020).
הפחד מפשיעה אינו נשאר תחושה אישית, הוא הופך לכוח חברתי שמארגן את חיי היומיום. הוא מצמצם נוכחות אזרחית ומחליש פעילות קהילתית וכלכלית ומשאיר אזורים שלמים עם פחות תנועה, פחות "עיניים על הרחוב" ופחות אחריות משותפת (אילאף, 2025; Jacobs, 1961). נוצרת לולאה שמחזקת את עצמה: ככל שהפחד גורם לצמצום הנוכחות במרחב, כך נחלשים הפיקוח הקהילתי והפעילות המקומית, וככל שהמרחב ריק יותר, הוא נהיה חשוף יותר לאלימות ולשליטה עבריינית (Ceccato & Nalla, 2020).
הוואקום שנוצר במרחב מנוצל על ידי ארגוני הפשיעה. מקרי הרצח, כביטוי החמור ביותר של הפשיעה האלימה, מחדדים את הקשר בין אלימות ופשיעה לבין המרחב הציבורי. בשנת 2025 התרחשו 77.2% ממקרי הרצח בחברה הערבית במרחב הציבורי (ברחובות, כבישים, מוסדות ציבור, שטחים פתוחים ומרחבים מסחריים) לעומת 17.2% בלבד במרחב הפרטי ו-4.8% בחורשות או ומקומות נטושים (אילאף, 2025). הפשיעה החמורה אינה מסתתרת יותר בשוליים המבודדים, אלא מתפרצת בלב מרחבי היומיום: בדרך לעבודה, סביב בתי עסק, במוסדות ציבור ובצירי התנועה המרכזיים. ירי פומבי, איום על בעל עסק או רצח במרכז היישוב אינם רק אירועים פליליים. הם מהווים הפגנת כוח מחושבת שנועדה לייצר כוח ולהכתיב שליטה במרחב (אילאף, 2025).
הפגנת השליטה אינה רק שאלה של מיקום. ככל שהקהילה והרשויות נסוגות מהמרחב הציבורי הפשיעה האלימה נעשית פומבית יותר ומבקשת להיראות. בשנים האחרונות חלה עלייה במקרים של ירי במרחב פתוח, פגיעה בבתי עסק, שימוש גלוי בנשק בלתי חוקי ופגיעה בבלתי מעורבים, לרבות ילדים. תופעה בולטת במיוחד היא תיעוד והפצה של פעולות עברייניות ברשתות החברתיות, לעיתים באור יום ולעיני עוברי אורח, ככלי תעמולה להטלת אימה וביסוס מעמד במרחב הציבורי והדיגיטלי גם יחד. פומביות זו הופכת אירוע מקומי למסר חברתי המשנה את קריאת המרחב ומשתק את הקהילה (אילאף, 2025).
ממרחב מאויים למרחב של פעולה
המרחב הציבורי אינו רק המקום שבו ניכרת הפגיעה, אלא הוא גם נקודת התערבות חיונית לפתרון. לפי גישת מניעת פשיעה באמצעות עיצוב סביבתי (CPTED), תכנון נכון ועיצוב המרחב הפיזי יכולים לצמצם באופן ישיר את ההזדמנויות לביצוע עבירות (מעוז, 2022). כאשר מרחב מוזנח הופך למקום מואר, נגיש, מתוחזק ופעיל, הוא מגביר את הפיקוח הטבעי ואת סיכויי העבריין להיתפס, ובכך הופך מתשתית המזמינה פשיעה לתשתית של נוכחות אזרחית מגוננת (Ceccato, 2020).
במציאות של החברה הערבית, החייאת המרחבים הללו דורשת מעבר לתכנון פונקציונלי גרידא. סוגיות סביבתיות ומרחביות קשורות קשר הדוק לזהות, שייכות, צדק חברתי וזכויות אזרחיות. לכן, כאשר תושבים, בני נוער, נשים, בעלי עסקים והרשות המקומית שותפים לעיצובו של המרחב ולשימוש בו, וכאשר המקום נטען במשמעות מקומית, היסטורית וקהילתית, מתרחש תהליך של "העצמה טריטוריאלית" שמחזק את תחושת הבעלות של הציבור על המקום (מעוז, 2022). שיקום מרחבים ציבוריים בחברה הערבית אינו רק פעולה סביבתית או תכנונית, אלא פעולה חברתית־אזרחית. זוהי דרך להחזיר לקהילה את היכולת להיראות, לפעול, להיפגש ולתבוע מחדש את המרחב כמקום ששייך לה (דלאשה ודלאשה, 2025).
החזרת הביטחון למרחב אינה יכולה להתבסס על פעולה אחת, וחשוב לסייג ולומר כי תכנון מרחבי, חיוני ככל שיהיה, אינו מהווה תחליף לאכיפה עקבית נגד ארגוני פשיעה, הגנה על תושבים ונבחרי ציבור וחיזוק של הרשויות המקומיות (אילאף, 2025). עם זאת, המחקר וניסיון העבר מלמדים כי לעיצוב המרחב השפעה משמעותית, ותכנון מותאם, השקעה בשטחים ציבוריים, תחזוקה ותאורה, פעילות קהילתית וחיבור מחודש למקומות בעלי משמעות, הם חיוניים (דלאשה ודלאשה, 2025; Ceccato, 2020). מרחב ציבורי בטוח אינו רק מרחב שאין בו פשיעה, הוא מרחב שיש בו חיים, נוכחות, אחריות משותפת ותחושת בעלות אזרחית (מעוז, 2022; Jacobs, 1961).
המאבק בפשיעה במרחב הציבורי הוא גם מאבק על הזכות לחיי יומיום בטוחים. ללכת ברחוב, לפתוח עסק, לשלוח ילדים לבית הספר, לשבת בגינה, להשתתף באירוע קהילתי ולהרגיש שהמרחב שייך לציבור ולא למי שמטילים עליו פחד. השאלה אינה רק כיצד מצמצמים פשיעה, אלא כיצד משקמים את התנאים שמאפשרים למרחב הציבורי להיות ציבורי באמת – פתוח, בטוח, נגיש ושייך לכלל התושבים והתושבות.
רשימת מקורות
Ali, N., & Ghanem, A. (2026). Violence and crime among the Palestinian minority in Israel: The shattering of the indigenous. I.B. Tauris / Bloomsbury Publishing
Ceccato, V. (2016). Public space and the situational conditions of crime and fear. International Criminal Justice Review, 26(2), 69–79. https://doi.org/10.1177/1057567716639099
Ceccato, V. (2020). The circumstances of crime and fear in public places: A review of theories. In V. Ceccato & M. K. Nalla (Eds.), Crime and fear in public places: Towards safe, inclusive and sustainable cities (pp. 16–37). Routledge.
Ceccato, V., & Nalla, M. K. (2020). Crime and fear in public places: An introduction to the special issue. International Journal of Comparative and Applied Criminal Justice, 44(4), 261–264.
Jabareen, Y. (2014). ‘The right to the city’ revisited: Assessing urban rights – The case of Arab Cities in Israel. Habitat International, 41, 135–141
Jacobs, J. (1961). The death and life of great American cities. Vintage Books.
Wilson, J. Q., & Kelling, G. L. (1982). Broken windows. The Atlantic Monthly, 249(3), 29-38.
Yiftachel, O., & Segal, M. (1998). Jews and Druze in Israel: State control and ethnic resistance. Ethnic and Racial Studies, 21(3), 476–506.
אילאף – המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית. (2025). שנה נוספת של אובדן משילות והסלמה בפשיעה ואלימות בחברה הערבית: מגמות ונתונים לשנת 2025.
דלאשה, ל., ודלאשה, מ. (2025). השיח הסביבתי בחברה הערבית: מושגים ומרחבי פעולה. פורום סביבה בחברה הערבית.
ח'מאיסי, ר' (2005). עיור והתעיירות ביישובים הערבים בישראל. אופקים בגאוגרפיה, 64-65, 293–310.
מינהל התכנון. (2021). איחוד וחלוקה בקרקע פרטית בישובי החברה הערבית, הדרוזית והצ'רקסית: מתאוריה לפרקטיקה – כלים יישומיים.
מעוז, א' (2022). פיתוח תפיסות חדשות בנושא ביטחון אישי ושלום עירוני (פרק 4). בתוך מ' אהרון-גוטמן, החמ"ל החברתי: מודל עבודה לעיצוב מדיניות חברתית-מרחבית.
משרד ראש הממשלה. (2020). דוח צוות מנכ"לים להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית.
עלי, נ', ולוין-חן, ר' (2019). אלימות, פשיעה ושיטור ביישובים הערביים: דו"ח הביטחון האישי והקהילתי – 2018. עמותת יוזמות אברהם ומוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון.
עלי, נ', לוין-חן, ר', ונג'מי-יוסף, ע' (2020). אלימות, פשיעה ושיטור בחברה הערבית: מדד הביטחון האישי והקהילתי – 2019. עמותת יוזמות אברהם ומוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית בטכניון.
