מאת דניאל רביב
על רקע משברים גלובליים הולכים ומתעצמים, כמו שינויי אקלים, אי-שוויון גדל ושחיקת האמון בין מוסדות לאזרחים, וכחלק מהמאמץ הבינלאומי לעמידה ביעדי הפיתוח בר-הקיימא, גוברת הדרישה למדידה שיטתית של תרומת ארגונים ומדינות ליצירת שינוי חברתי. תהליכי מדידה וניהול אימפקט הפכו בעשור האחרון לרכיב מרכזי בעבודתם של ארגונים חברתיים, ככלי לשיפור הניהול, קידום למידה ארגונית, הגברת אחריותיות ויצירת דיאלוג עם שותפים מוסדיים וקהילתיים. עם זאת, יישום אפקטיבי של תהליכים אלו כרוך בהתמודדות עם חסמים ברמות שונות – מושגית, מתודולוגית, מוסדית וארגונית – הפועלים בו-זמנית ומשפיעים זה על זה. חסמים אלו מתחדדים במיוחד בהקשרים של מיעוטים לאומיים וקהילות מודרות, שעבורם מדידת אימפקט עשויה לשמש כלי לחיזוק הלגיטימציה הציבורית ולגיוס משאבים, אך גם להנחלה של פערים קיימים כאשר הכלים אינם מותאמים להקשר התרבותי והחברתי.
דניאל רביב, החוקרת את נושא מדידת האימפקט בארגוני החברה האזרחית בחברה הערבית בישראל כחלק מעבודת התזה שלה בתואר השני של מרכז קיימא בניהול אימפקט וקיימות חברתית-סביבתית, מציעה על בסיס סקירת הספרות מפת דרכים לתיאור מבנה החסמים הרב-שכבתי עמו מתמודדים ארגונים חברתיים.
המונח אימפקט (Impact) מוגדר כשינוי בתוצאה חברתית או סביבתית הנגרם כתוצאה מפעולה של ארגון, עסק או מדינה. שינוי זה עשוי להיות חיובי או שלילי, מכוון או בלתי מכוון, והוא נבחן ביחס למה שהיה צפוי להתרחש ללא אותה פעולה. מדידת אימפקט מתייחסת לזיהוי, מדידה והערכה של שינויים אלה, בעוד ניהול אימפקט כולל את התכנון, המעקב, השיפור והדיווח עליהם לאורך זמן. הגדרות פשוטות לכאורה אלה מסתירות מורכבות גדולה, שכן הן התפתחו בתוך מציאות של התחום המתהווה שטרם התבססה בו אחידות מושגית או מתודולוגית.
הבעיות שאנו רואים היום החלו להתגבש כבר עם תחילת פיתוח כלי מדידה חברתית בשנות השישים, כאשר עלתה ביקורת על כך שמדדים כלכליים כמו התוצר הלאומי הגולמי (Gross Domestic Product) אינם משקפים את רווחת האוכלוסייה, ועלה הצורך במדדים חברתיים רב-ממדיים. כך לדוגמה, דוחות של ממשלת ארה"ב באותה תקופה הציעו מדידה של תחומים כמו בריאות, מוביליות חברתית, סביבה פיזית, עוני, ביטחון ציבורי, למידה ואמנות, אך ספגו ביקורת על כך שהם מבוססים על הטיות תרבותיות ונעדרים מעורבות של קבוצות היעד שהמדדים אמורים לשקף את מצבן.
דפוס זה של התעלמות מההקשר החברתי והתרבותי נמשך גם בשנות השבעים, כאשר חוקרים טענו כי גישות "צרכים בסיסיים" שהתמקדו במדידת גישה למזון, מים ודיור, ללא בחינה של דפוסי צריכה, נגישות לשירותים, ופערים בין קבוצות, יוצרות הגדרות מטעות של עוני ורווחה חברתית. הבעייתיות הזו לא הייתה טכנית בלבד אלא פרדיגמטית במהותה: היא עסקה בשאלה מי מגדיר את המדדים, איזה קולות נשמעים בתהליך, ועל איזה הנחות תרבותיות ונורמטיביות מתבססת המדידה.
בתחילת שנות האלפיים התבהר כי גם כלים חדשים יותר להערכה ומדידת אימפקט ממשיכים להניח לוגיקה פשטנית המחפשת קשרי סיבה ותוצאה ישירים, במקום להכיר במורכבות המערכתית ובהשפעות בלתי צפויות של התערבויות חברתיות. המודלים, אשר תוכננו עבור מערכות סגורות בהן ניתן לבודד משתנים ולחזות מגמות, אינם מותאמים למערכות חברתיות הכוללות רשתות של בני אדם, קהילות וארגונים, ובעלות היבטים סובייקטיביים ותהליכיים כגון אמון, שייכות או תחושת מסוגלות. במערכות אלו אין מדד יחיד שמעיד על הצלחה, אלא מדובר בקבוצה של תוצאות שמשקפות יחד את התמונה הרחבה של השינוי החברתי הרצוי. יתרה מכך, המערכות החברתיות מתפתחות ומשתנות בעצמן, ומציגות דינמיקות של התהוות(Emergence) , בהן תכונות המערכת נובעות מאינטראקציות בין רכיביה ולא ניתנות לצמצום לסכום חלקיהן.
למרות ההכרה הגוברת בחסמים הפרדיגמטיים, גם כלים עכשוויים למדידת אימפקט ממשיכים לסבול מבעיות יסוד דומות.
תשואה חברתית על השקעה (Social Return on Investment – SROI)מבוססת על ההנחה שניתן לתרגם ערכים חברתיים למונחים מוניטריים באמצעות תחליפים כלכליים וכך גם גישת ה-Impact weighted account. גישה זו, הנשענת על תפיסה כלכלית של ערך אשר מניחה כי כל תועלת ניתנת להמרה למטבע אוניברסלי, לעיתים מתעלמת מהטבע הייחודי של ערכים חברתיים שמשמעותם נגזרת מההקשר התרבותי הספציפי. באופן דומה, מערכות מדדים סטנדרטיות כמו IRIS+ מניחות כי ניתן ליצור סטנדרטים אחידים של תהליכי שינוי חברתי על פני הקשרים שונים. הן מתמקדות בתפוקות נקודתיות, אך מתקשות לתפוס תהליכי שינוי מורכבים כמו העצמה קהילתית או שינוי נורמות תרבותיות. גם בכלים שפותחו כרפלקטיביים יותר חלה נסיגה לעבר גישות ליניאריות. תאוריית השינוי (Theory of Change) נועדה להבנת מסלולי שינוי מורכבים, תוך הכרה בהנחות סמויות וגורמים חיצוניים, אך ארגונים משתמשים בה כתוכנית פעולה ליניארית.
ניסיונות להתמודד עם אתגרים אלו הובילו לפיתוח גישות חדשות למדידת אימפקט.
גישות אלו מכירות בכך שלא ניתן לבודד קשר סיבתי ישיר בין התערבות לתוצאה, אלא יש להעריך את תרומת ההתערבות בתוך מארג של גורמים והשפעות מצטלבות. דוגמה לכך היא גישת Contribution Analysis, המציעה בניית "נרטיב סיבתי" הנשען על תיאוריה של שינוי ובחינת השערות חלופיות. אלה שולבו גם במסגרות יישומיות כגוןImpact Management Project (IMP), שנבנתה בשותפות בין גופי ממשל, רגולטורים, משקיעים וארגוני חברה אזרחית, ומציעה חמישה ממדים למדידת אימפקט: מה קרה, מי הושפע, באיזו עוצמה, מה התרומה היחסית, ומהם הסיכונים בפעילות (Roemer, 2022). אימוץ גישות אלו על ידי גופים בין-לאומיים מעיד על מעבר מהוכחה סיבתית חד-ערכית להבנה הסתברותית של שינוי חברתי.
למרות החידושים המתודולוגיים, נותרת הביקורת כי גישות אלו מתמקדות בשיפור כלי המדידה מבלי להתמודד באופן מהותי עם שאלת הגדרת הבעיה החברתית עצמה וההקשרים הייחודיים שבהם היא מתרחשת.
על רקע האתגרים הפרדיגמטיים שתוארו לעיל, ארגונים חברתיים מתמודדים עם קשיים מעשיים נוספים הנובעים מהפער בין תיאוריה לפרקטיקה.
ברמה הארגונית והמתודולוגית, קיים בלבול מושגי מתמשך בין תפוקות, תוצאות ואימפקט, לצד היעדר מיומנויות ניתוח מתקדמות וחוסר תמיכה ניהולית. אחת הסיבות המרכזיות לקשיים אלו היא שמדידת אימפקט פועלת כמערכת של ריבוי שחקנים – ממנים, רגולטורים, יועצים ומוסדות – שכל אחד מכתיב דרישות ולוגיקות שונות. במרכז המערכת פועלים הארגונים החברתיים עצמם, המתאפיינים בהיברידיות מוסדית: הם נדרשים לעמוד בדרישות ניהוליות עסקיות תוך שמירה על מחויבות לערכים חברתיים וצורות ידע סובייקטיביות. מתח זה יוצר בלבול זהותי ופיצול בין פונקציות ארגוניות, כאשר כל לוגיקה מוסדית מקדמת תפיסת ערך שונה, ולעיתים סותרת.
המצב מחמיר כאשר מממנים פועלים כ"מכפילי חסמים", דורשים תהליכי מדידה מתקדמים אך בונים את המימון סביב מחזורי זמן קצרים ומדדים שטחיים, ללא השקעה מספקת בתשתיות או ליווי טכני. מערכות המדידה הופכות למנגנוני תיווך לא רק בין גישות מדידה שונות, אלא גם בין תפיסות סותרות של ערך והצלחה, מה שפוגע ביכולת להשתמש במדידה ככלי ללמידה אסטרטגית.
הלחצים הסותרים הללו משפיעים לא רק על מערכות המדידה, אלא גם על התרבות הארגונית עצמה. כאשר מדידה נתפסת ככלי חיצוני המוכתב מלמעלה, ואינה צומחת מתוך הצרכים הפנימיים של הארגון, היא מעוררת תחושות התנגדות, ניכור ואי-רלוונטיות בקרב עובדים בשטח. התוצאה היא דינמיקה של ציות פורמלי שבה המדידה ממולאת כדרישה ביורוקרטית, מבלי שתשולב בתהליכי קבלת החלטות או תורמת ללמידה מקצועית.
המבנה המבוזר של השדה, הכולל מערך בלתי מתואם של מממנים, רגולטורים, יועצים וארגונים, מעצים את הפער בין כוונה לעשייה. למעשה, היעדר רגולציה מקיפה וסטנדרטים מחייבים מהווה את החסם המערכתי המרכזי הניצב מעל לכל החסמים האחרים. בניגוד לדיסציפלינות אחרות הפועלות תחת תקינה גלובלית, תחום האימפקט מאופיין בריבוי מסגרות, כלים ושפות פעולה בלתי מתואמות, מה שיוצר בלבול מושגי, מקשה על תיאום בין שחקנים, ומוביל לעומס בירוקרטי ללא תכלית ברורה. בהיעדר מסגרת זו, ארגונים נדרשים לפתח באופן עצמאי את מערכות המדידה שלהם וללא למידה מצטברת בשדה.
האתגר המערכתי הולך ומתעמק כאשר מתווסף הממד של השוליות הכפולה.
ארגונים הפועלים באוכלוסיות מיעוט מתמודדים עם שכבה נוספת של חסמים הנובעת מהממשק בין אי-התאמות מתודולוגיות לבין דינמיקות כוח מבניות. כבר בשנות התשעים המאוחרות התריעו חוקרים על כך שמודלים סטנדרטיים של מדידה נושאים עמם הטיות תרבותיות עמוקות המתעלמות מצורות ידע וערכים חלופיים. הבעיה אינה רק טכנית אלא אפיסטמולוגית במהותה. מושגים מרכזיים כמו "עצמאות" או "מעורבות אזרחית" נושאים משמעויות שונות לחלוטין בהקשרים תרבותיים שונים, מה שמוביל למדידת תהליכים שאינם בהכרח רלוונטיים לאוכלוסיית היעד. כאשר הערכה מתבצעת על ידי גורמים חיצוניים או לפי קריטריונים שנקבעו ללא מעורבות קהילתית, נוצר סיכון להדרה כפולה: הקולות המקומיים נותרים מחוץ לתהליך, הנתונים אינם מייצגים את ההשפעה בפועל, וההצלחה נמדדת לפי קריטריונים חיצוניים שמוכתבים מלמעלה.
מערכות מוסדיות פורמליות מחמירות את המצב. פרקטיקות הערכה רבות נבנות על פי גישות מערביות המתמקדות במדדים כמותיים ותפיסות אחידות של מושגים כמו "גיוון" ו"השתתפות", תוך התעלמות מהקשרים תרבותיים וחברתיים. ועדות אתיקה מחקרית, הבנויות על נהלים בירוקרטיים, לעיתים אינן מכירות בלגיטימיות של שיטות הערכה קהילתיות או נרטיביות, ועלולות לעכב תהליכים כאשר המשתתפים מתקשים עם מסמכים פורמליים או חשים רתיעה ממוסדות שלטוניים. הידע המקומי שמיוצר בארגונים קהילתיים נדחק לשוליים, כאשר מוסדות מרכזיים ממוקמים כמוקדי הידע ה"לגיטימיים" וארגונים המשרתים מיעוטים מוצבים כצרכני ידע בלבד.
התוצאה היא שתהליכי הערכה הופכים למנגנון המייצר הדרה כפולה – הן ברמה האפיסטמולוגית והן ברמה המעשית.
החסמים המתוארים בכתבה זו יוצרים מערכת המקשה על מימוש הפוטנציאל הטמון במדידת אימפקט. כאשר נוספים אליהם החסמים הייחודיים הניצבים בפני ארגונים הפועלים בקרב קהילות מיעוט, נחשף אתגר מורכב הדורש התמודדות מערכתית.
זיהוי החסמים הללו ומיפוי הקשרים ביניהם מהווה צעד ראשון וחיוני לפיתוח פתרונות יעילים. ההכרה בכך שמדידת אימפקט אינה רק סוגיה טכנית אלא גם פוליטית, תרבותית ואפיסטמולוגית, פותחת את הדרך לגישות חדשניות המתחשבות במורכבות זו. במקום להתמקד בשיפור כלים בלבד, נדרשת חשיבה מערכתית הכוללת התייחסות לדרישות ממנים, הכשרת כוח אדם, פיתוח סטנדרטים מותאמים ויצירת מרחבי דיאלוג בין השחקנים השונים.
התמודדות אפקטיבית עם אתגרים אלה מחייבת שילוב בין הידע המעשי שמצטבר בשטח לבין המחקר האקדמי המתפתח. מוסדות אקדמיים, הפועלים כמגשרים בין התיאוריה לפרקטיקה, יכולים למלא תפקיד מכריע בפיתוח מסגרות עבודה מבוססות מחקר ובהכשרת דור חדש של אנשי מקצוע המצוידים בהבנה מעמיקה הן של הכלים המתודולוגיים והן של המורכבות החברתית והתרבותית שבה הם פועלים.
בעידן שבו הדרישות לאחריותיות והוכחת השפעה הולכות ומתעצמות, הארגונים החברתיים שיתקדמו הם אלה שיצליחו להפוך את מדידת האימפקט ממכשול ביורוקרטי למנוף אסטרטגי לשינוי. הדרך לכך אינה קלה ואינה מובנית מאליה: היא מחייבת השקעה משמעותית בזמן ובמשאבים, מוכנות לאתגר הנחות יסוד ביחס לעבודה החברתית, ופיתוח יכולות ארגוניות חדשות שרבים מהארגונים טרם רכשו. כאשר מדידה מתפתחת מתוך הצרכים הפנימיים של הארגון ומשקפת את הערכים והמטרות שלו, היא הופכת מגורם מעכב לזרז לשיפור ובכך הופכת למקדם משמעותי של שינוי חברתי משמעותי ובר-קיימא.
על רקע משברים גלובליים הולכים ומתעצמים, כמו שינויי אקלים, אי-שוויון גדל ושחיקת האמון בין מוסדות לאזרחים, וכחלק מהמאמץ הבינלאומי לעמידה ביעדי הפיתוח בר-הקיימא, גוברת הדרישה למדידה שיטתית של תרומת ארגונים ומדינות ליצירת שינוי חברתי. תהליכי מדידה וניהול אימפקט הפכו בעשור האחרון לרכיב מרכזי בעבודתם של ארגונים חברתיים, ככלי לשיפור הניהול, קידום למידה ארגונית, הגברת אחריותיות ויצירת דיאלוג עם שותפים מוסדיים וקהילתיים. עם זאת, יישום אפקטיבי של תהליכים אלו כרוך בהתמודדות עם חסמים ברמות שונות – מושגית, מתודולוגית, מוסדית וארגונית – הפועלים בו-זמנית ומשפיעים זה על זה. חסמים אלו מתחדדים במיוחד בהקשרים של מיעוטים לאומיים וקהילות מודרות, שעבורם מדידת אימפקט עשויה לשמש כלי לחיזוק הלגיטימציה הציבורית ולגיוס משאבים, אך גם להנחלה של פערים קיימים כאשר הכלים אינם מותאמים להקשר התרבותי והחברתי.
דניאל רביב, החוקרת את נושא מדידת האימפקט בארגוני החברה האזרחית בחברה הערבית בישראל כחלק מעבודת התזה שלה בתואר השני של מרכז קיימא בניהול אימפקט וקיימות חברתית-סביבתית, מציעה על בסיס סקירת הספרות מפת דרכים לתיאור מבנה החסמים הרב-שכבתי עמו מתמודדים ארגונים חברתיים.
______
המונח אימפקט (Impact) מוגדר כשינוי בתוצאה חברתית או סביבתית הנגרם כתוצאה מפעולה של ארגון, עסק או מדינה. שינוי זה עשוי להיות חיובי או שלילי, מכוון או בלתי מכוון, והוא נבחן ביחס למה שהיה צפוי להתרחש ללא אותה פעולה. מדידת אימפקט מתייחסת לזיהוי, מדידה והערכה של שינויים אלה, בעוד ניהול אימפקט כולל את התכנון, המעקב, השיפור והדיווח עליהם לאורך זמן. הגדרות פשוטות לכאורה אלה מסתירות מורכבות גדולה, שכן הן התפתחו בתוך מציאות של התחום המתהווה שטרם התבססה בו אחידות מושגית או מתודולוגית.
הבעיות שאנו רואים היום החלו להתגבש כבר עם תחילת פיתוח כלי מדידה חברתית בשנות השישים, כאשר עלתה ביקורת על כך שמדדים כלכליים כמו התוצר הלאומי הגולמי (Gross Domestic Product) אינם משקפים את רווחת האוכלוסייה, ועלה הצורך במדדים חברתיים רב-ממדיים. כך לדוגמה, דוחות של ממשלת ארה"ב באותה תקופה הציעו מדידה של תחומים כמו בריאות, מוביליות חברתית, סביבה פיזית, עוני, ביטחון ציבורי, למידה ואמנות, אך ספגו ביקורת על כך שהם מבוססים על הטיות תרבותיות ונעדרים מעורבות של קבוצות היעד שהמדדים אמורים לשקף את מצבן.
דפוס זה של התעלמות מההקשר החברתי והתרבותי נמשך גם בשנות השבעים, כאשר חוקרים טענו כי גישות "צרכים בסיסיים" שהתמקדו במדידת גישה למזון, מים ודיור, ללא בחינה של דפוסי צריכה, נגישות לשירותים, ופערים בין קבוצות, יוצרות הגדרות מטעות של עוני ורווחה חברתית. הבעייתיות הזו לא הייתה טכנית בלבד אלא פרדיגמטית במהותה: היא עסקה בשאלה מי מגדיר את המדדים, איזה קולות נשמעים בתהליך, ועל איזה הנחות תרבותיות ונורמטיביות מתבססת המדידה.
בתחילת שנות האלפיים התבהר כי גם כלים חדשים יותר להערכה ומדידת אימפקט ממשיכים להניח לוגיקה פשטנית המחפשת קשרי סיבה ותוצאה ישירים, במקום להכיר במורכבות המערכתית ובהשפעות בלתי צפויות של התערבויות חברתיות. המודלים, אשר תוכננו עבור מערכות סגורות בהן ניתן לבודד משתנים ולחזות מגמות, אינם מותאמים למערכות חברתיות הכוללות רשתות של בני אדם, קהילות וארגונים, ובעלות היבטים סובייקטיביים ותהליכיים כגון אמון, שייכות או תחושת מסוגלות. במערכות אלו אין מדד יחיד שמעיד על הצלחה, אלא מדובר בקבוצה של תוצאות שמשקפות יחד את התמונה הרחבה של השינוי החברתי הרצוי. יתרה מכך, המערכות החברתיות מתפתחות ומשתנות בעצמן, ומציגות דינמיקות של התהוות(Emergence) , בהן תכונות המערכת נובעות מאינטראקציות בין רכיביה ולא ניתנות לצמצום לסכום חלקיהן.
למרות ההכרה הגוברת בחסמים הפרדיגמטיים, גם כלים עכשוויים למדידת אימפקט ממשיכים לסבול מבעיות יסוד דומות.
תשואה חברתית על השקעה (Social Return on Investment – SROI)מבוססת על ההנחה שניתן לתרגם ערכים חברתיים למונחים מוניטריים באמצעות תחליפים כלכליים וכך גם גישת ה-Impact weighted account. גישה זו, הנשענת על תפיסה כלכלית של ערך אשר מניחה כי כל תועלת ניתנת להמרה למטבע אוניברסלי, לעיתים מתעלמת מהטבע הייחודי של ערכים חברתיים שמשמעותם נגזרת מההקשר התרבותי הספציפי. באופן דומה, מערכות מדדים סטנדרטיות כמו IRIS+ מניחות כי ניתן ליצור סטנדרטים אחידים של תהליכי שינוי חברתי על פני הקשרים שונים. הן מתמקדות בתפוקות נקודתיות, אך מתקשות לתפוס תהליכי שינוי מורכבים כמו העצמה קהילתית או שינוי נורמות תרבותיות. גם בכלים שפותחו כרפלקטיביים יותר חלה נסיגה לעבר גישות ליניאריות. תאוריית השינוי (Theory of Change) נועדה להבנת מסלולי שינוי מורכבים, תוך הכרה בהנחות סמויות וגורמים חיצוניים, אך ארגונים משתמשים בה כתוכנית פעולה ליניארית.
ניסיונות להתמודד עם אתגרים אלו הובילו לפיתוח גישות חדשות למדידת אימפקט.
גישות אלו מכירות בכך שלא ניתן לבודד קשר סיבתי ישיר בין התערבות לתוצאה, אלא יש להעריך את תרומת ההתערבות בתוך מארג של גורמים והשפעות מצטלבות. דוגמה לכך היא גישת Contribution Analysis, המציעה בניית "נרטיב סיבתי" הנשען על תיאוריה של שינוי ובחינת השערות חלופיות. אלה שולבו גם במסגרות יישומיות כגוןImpact Management Project (IMP), שנבנתה בשותפות בין גופי ממשל, רגולטורים, משקיעים וארגוני חברה אזרחית, ומציעה חמישה ממדים למדידת אימפקט: מה קרה, מי הושפע, באיזו עוצמה, מה התרומה היחסית, ומהם הסיכונים בפעילות (Roemer, 2022). אימוץ גישות אלו על ידי גופים בין-לאומיים מעיד על מעבר מהוכחה סיבתית חד-ערכית להבנה הסתברותית של שינוי חברתי.
למרות החידושים המתודולוגיים, נותרת הביקורת כי גישות אלו מתמקדות בשיפור כלי המדידה מבלי להתמודד באופן מהותי עם שאלת הגדרת הבעיה החברתית עצמה וההקשרים הייחודיים שבהם היא מתרחשת.
על רקע האתגרים הפרדיגמטיים שתוארו לעיל, ארגונים חברתיים מתמודדים עם קשיים מעשיים נוספים הנובעים מהפער בין תיאוריה לפרקטיקה.
ברמה הארגונית והמתודולוגית, קיים בלבול מושגי מתמשך בין תפוקות, תוצאות ואימפקט, לצד היעדר מיומנויות ניתוח מתקדמות וחוסר תמיכה ניהולית. אחת הסיבות המרכזיות לקשיים אלו היא שמדידת אימפקט פועלת כמערכת של ריבוי שחקנים – ממנים, רגולטורים, יועצים ומוסדות – שכל אחד מכתיב דרישות ולוגיקות שונות. במרכז המערכת פועלים הארגונים החברתיים עצמם, המתאפיינים בהיברידיות מוסדית: הם נדרשים לעמוד בדרישות ניהוליות עסקיות תוך שמירה על מחויבות לערכים חברתיים וצורות ידע סובייקטיביות. מתח זה יוצר בלבול זהותי ופיצול בין פונקציות ארגוניות, כאשר כל לוגיקה מוסדית מקדמת תפיסת ערך שונה, ולעיתים סותרת.
המצב מחמיר כאשר מממנים פועלים כ"מכפילי חסמים", דורשים תהליכי מדידה מתקדמים אך בונים את המימון סביב מחזורי זמן קצרים ומדדים שטחיים, ללא השקעה מספקת בתשתיות או ליווי טכני. מערכות המדידה הופכות למנגנוני תיווך לא רק בין גישות מדידה שונות, אלא גם בין תפיסות סותרות של ערך והצלחה, מה שפוגע ביכולת להשתמש במדידה ככלי ללמידה אסטרטגית.
הלחצים הסותרים הללו משפיעים לא רק על מערכות המדידה, אלא גם על התרבות הארגונית עצמה. כאשר מדידה נתפסת ככלי חיצוני המוכתב מלמעלה, ואינה צומחת מתוך הצרכים הפנימיים של הארגון, היא מעוררת תחושות התנגדות, ניכור ואי-רלוונטיות בקרב עובדים בשטח. התוצאה היא דינמיקה של ציות פורמלי שבה המדידה ממולאת כדרישה ביורוקרטית, מבלי שתשולב בתהליכי קבלת החלטות או תורמת ללמידה מקצועית.
המבנה המבוזר של השדה, הכולל מערך בלתי מתואם של מממנים, רגולטורים, יועצים וארגונים, מעצים את הפער בין כוונה לעשייה. למעשה, היעדר רגולציה מקיפה וסטנדרטים מחייבים מהווה את החסם המערכתי המרכזי הניצב מעל לכל החסמים האחרים. בניגוד לדיסציפלינות אחרות הפועלות תחת תקינה גלובלית, תחום האימפקט מאופיין בריבוי מסגרות, כלים ושפות פעולה בלתי מתואמות, מה שיוצר בלבול מושגי, מקשה על תיאום בין שחקנים, ומוביל לעומס בירוקרטי ללא תכלית ברורה. בהיעדר מסגרת זו, ארגונים נדרשים לפתח באופן עצמאי את מערכות המדידה שלהם וללא למידה מצטברת בשדה.
האתגר המערכתי הולך ומתעמק כאשר מתווסף הממד של השוליות הכפולה.
ארגונים הפועלים באוכלוסיות מיעוט מתמודדים עם שכבה נוספת של חסמים הנובעת מהממשק בין אי-התאמות מתודולוגיות לבין דינמיקות כוח מבניות. כבר בשנות התשעים המאוחרות התריעו חוקרים על כך שמודלים סטנדרטיים של מדידה נושאים עמם הטיות תרבותיות עמוקות המתעלמות מצורות ידע וערכים חלופיים. הבעיה אינה רק טכנית אלא אפיסטמולוגית במהותה. מושגים מרכזיים כמו "עצמאות" או "מעורבות אזרחית" נושאים משמעויות שונות לחלוטין בהקשרים תרבותיים שונים, מה שמוביל למדידת תהליכים שאינם בהכרח רלוונטיים לאוכלוסיית היעד. כאשר הערכה מתבצעת על ידי גורמים חיצוניים או לפי קריטריונים שנקבעו ללא מעורבות קהילתית, נוצר סיכון להדרה כפולה: הקולות המקומיים נותרים מחוץ לתהליך, הנתונים אינם מייצגים את ההשפעה בפועל, וההצלחה נמדדת לפי קריטריונים חיצוניים שמוכתבים מלמעלה.
מערכות מוסדיות פורמליות מחמירות את המצב. פרקטיקות הערכה רבות נבנות על פי גישות מערביות המתמקדות במדדים כמותיים ותפיסות אחידות של מושגים כמו "גיוון" ו"השתתפות", תוך התעלמות מהקשרים תרבותיים וחברתיים. ועדות אתיקה מחקרית, הבנויות על נהלים בירוקרטיים, לעיתים אינן מכירות בלגיטימיות של שיטות הערכה קהילתיות או נרטיביות, ועלולות לעכב תהליכים כאשר המשתתפים מתקשים עם מסמכים פורמליים או חשים רתיעה ממוסדות שלטוניים. הידע המקומי שמיוצר בארגונים קהילתיים נדחק לשוליים, כאשר מוסדות מרכזיים ממוקמים כמוקדי הידע ה"לגיטימיים" וארגונים המשרתים מיעוטים מוצבים כצרכני ידע בלבד.
התוצאה היא שתהליכי הערכה הופכים למנגנון המייצר הדרה כפולה – הן ברמה האפיסטמולוגית והן ברמה המעשית.
החסמים המתוארים בכתבה זו יוצרים מערכת המקשה על מימוש הפוטנציאל הטמון במדידת אימפקט. כאשר נוספים אליהם החסמים הייחודיים הניצבים בפני ארגונים הפועלים בקרב קהילות מיעוט, נחשף אתגר מורכב הדורש התמודדות מערכתית.
זיהוי החסמים הללו ומיפוי הקשרים ביניהם מהווה צעד ראשון וחיוני לפיתוח פתרונות יעילים. ההכרה בכך שמדידת אימפקט אינה רק סוגיה טכנית אלא גם פוליטית, תרבותית ואפיסטמולוגית, פותחת את הדרך לגישות חדשניות המתחשבות במורכבות זו. במקום להתמקד בשיפור כלים בלבד, נדרשת חשיבה מערכתית הכוללת התייחסות לדרישות ממנים, הכשרת כוח אדם, פיתוח סטנדרטים מותאמים ויצירת מרחבי דיאלוג בין השחקנים השונים.
התמודדות אפקטיבית עם אתגרים אלה מחייבת שילוב בין הידע המעשי שמצטבר בשטח לבין המחקר האקדמי המתפתח. מוסדות אקדמיים, הפועלים כמגשרים בין התיאוריה לפרקטיקה, יכולים למלא תפקיד מכריע בפיתוח מסגרות עבודה מבוססות מחקר ובהכשרת דור חדש של אנשי מקצוע המצוידים בהבנה מעמיקה הן של הכלים המתודולוגיים והן של המורכבות החברתית והתרבותית שבה הם פועלים.
בעידן שבו הדרישות לאחריותיות והוכחת השפעה הולכות ומתעצמות, הארגונים החברתיים שיתקדמו הם אלה שיצליחו להפוך את מדידת האימפקט ממכשול ביורוקרטי למנוף אסטרטגי לשינוי. הדרך לכך אינה קלה ואינה מובנית מאליה: היא מחייבת השקעה משמעותית בזמן ובמשאבים, מוכנות לאתגר הנחות יסוד ביחס לעבודה החברתית, ופיתוח יכולות ארגוניות חדשות שרבים מהארגונים טרם רכשו. כאשר מדידה מתפתחת מתוך הצרכים הפנימיים של הארגון ומשקפת את הערכים והמטרות שלו, היא הופכת מגורם מעכב לזרז לשיפור ובכך הופכת למקדם משמעותי של שינוי חברתי משמעותי ובר-קיימא.
