מאת הרב הרפורמי גדי רביב
זכיתי להיות אורח בסיור לשמורת הציפורים בנחל התנינים, של מחזור א' לתואר שני של מרכז קיימא, בתור האבא של דניאל. היה מדהים. אנשים מרתקים ומאירי פנים שעד היום רק שמעתי עליהם ותכנים שאין במסגרות אחרות עשו את הבוקר הקצר הזה בטבע למשהו מיוחד במינו. מזג אוויר משגע, משקפות טובות שחולקו לנו, חן וידע של שחף שהדריכה, והטבע עצמו, ציפורי המים, בריכות הדגים, היו תפאורה מושלמת, לעיסוק ממוקד אבל לא מייגע בדילמות הקשורות לעולם שמחוץ לסוגיות "הבוערות", מעבר להן, אבל לא מנותקות מהן.
אי אפשר להפריד את "השמורה" מהקהילות סביבה: היהודיות, הערביות, הדתיות והחילוניות. אי אפשר לנתק את הקיימות, מהמסגרות והמשאבים האידיאולוגיים והערכיים. אי אפשר לנתק את החינוך לקיימות מאיכות מערכת החינוך בארץ, ושוב חוזרים למגוון האוכלוסיות והבעיות. ועדיין, התחזוק וההצלה של להקות הציפורים הנודדות, לוקחים למקום אחר. לחשוב על תפקידנו מול להקות השקנאים, או מול הקורמורנים, או הברכיות, עושה את המים בבריכות סביבנו צלולים יותר ועכורים פחות. סיפור בריכות הדגים הפולשניות, שהפכו למרכיב קריטי במאזן האקולוגי בעקבות ייבוש הביצות בתחילת המאה, הוא אנקדוטה לתיירים אבל שמה אותנו בתוך שיח גם ערכי. לא סתם "וואו", אלא "איזה יופי" עם קצת נשמה יתרה, והזמנה לשיחה ועשייה.
את זה כולם מקבלים, אבל מה שהיה מאוד מיוחד, ואת זה לא כולם מקבלים, אלא רק מי שבא עם קיימא, זה את המרכיב של "הריאליטי". אני לא אגיד "אקדמי" כדי לא להרחיק ולהפחיד, אבל אחרי כל האטרקציות המענגות הצפויות, שחף המדריכה, שהיא גם מנהלת השמורה, וגם סטודנטית בתואר השני, הציגה בפנינו את ההצעה שלה לתזה, ובקשה סיעור מוחות ורעיונות למחקר שלה. בשבילי, טיפוס מאוד לא "אקדמי", זה היה מסעיר כמו לשבת "בבור" או בחדר הבקרה כששולחים חללית. הצפייה בציפורים התחלפה בצפייה באנשים, בשפה, במחשבה. לא את כל המושגים הבנתי, אבל זה רק סיקרן יותר, כי זה היה קצר ומגוון, שיח שפגש כל אחד מהמשתתפים כחוקר, כפעיל חברתי, כצרכן תרבות, אפילו כהורה.
אהבתי, את הציפורים, והמים, והרוח על פני המים, והאנשים שמקיפים את דניאל, ואת הזמן הישראלי המיוחד, שמחובר לאין סוף מעיינות ומקורות אבל גם משימתי וחלוצי ודורש מעצמו, ואת השיר, "נחל תנינים" של אהוד מנור, קיימא לגמרי.
