מאת: ריטה גולשטיין-גלפרין
ב-30 בנובמבר 2025 התכנס בבית הנשיא בירושלים המפגש השנתי של פורום האקלים הישראלי בנושא אקלים וסביבה בשירות הציבורי. מה שהפך את המפגש הזה למשמעותי במיוחד הוא בעיקר המגוון הרב-מגזרי שהתאסף באולם: נציגי משרדי ממשלה, רשויות מקומיות, ארגוני חברה אזרחית, גופי תשתית ונציגי מגזר עסקי. כולם התכנסו מתוך הבנה משותפת שאתגר האקלים דורש שיתופי פעולה מערכתיים, וכי רק ביחד ניתן לייצר שינוי משמעותי.
דניאל נכטיגל, מומחה מחלקת סביבה ואקלים בארגון ה-OECD פתח את הדיון בתמונת מצב מפוכחת. הנתונים שהציג העידו על מגמה מדאיגה: בעוד ש מדינות ה-OECD הגבירו את פעילותן האקלימית באופן משמעותי בשנים האחרונות, ישראל נשארת מאחור, ולמעשה הפער בינה לבין ממוצע מדינות OECD רק הולך וגדל.
הוא המשיך בהצגת ניתוח מעניין על כך שפעולות אקלים אינן עומדות בסתירה ליעדים אחרים של פיתוח בר-קיימא (יעדי SDGs של האו"ם – להרחבה ראו כאן) להיפך, הן יוצרות סינרגיות משמעותיות עם יעדים כמו מיגור עוני, בריאות, חינוך איכותי, וצמיחה כלכלית. המסר היה ברור: ההתמודדות עם משבר האקלים היא הזדמנות לשינוי מערכתי מקיף.
מבקר המדינה מתניהו אנגלמן הציג ממצאים מדוח הביקורת המיוחד היערכות ממשלת ישראל למשבר האקלים – היבטים כלכליים. הנתונים מדברים בעד עצמם: בין השנים 2015-2022, פליטות גזי החממה של ישראל עלו ב-1%, במקום לרדת. תחזית ההפחתה לשנת 2030 עומדת על 12% בלבד, פחות ממחצית היעד שנקבע (27%).
אך מעבר למספרים, הדוח חשף פערים מערכתיים עמוקים יותר: 86% מהגופים הממשלתיים אינם בעלי תוכנית היערכות משרדית מאושרת ומתוקצבת לשינויי אקלים, כפי שנדרש בהחלטות ממשלה. רק כ-9% מהחברות הציבוריות מפרסמות דוחות ESG, והנתון המדאיג ביותר: יש פער של פי 33 בין תמיכות בדלקים פוסיליים לבין התקציבים שנוצלו ליישום מדיניות האקלים; הממשלה מתמרצת ומשקיעה את הכסף שלה במקום אחר.
אך הכנס לא היה רק על אבחון הבעיה. במסגרת הכובע השני שלי במכון הישראלי לדמוקרטיה, הצגתי מיפוי השוואתי שבחן כיצד מדינות בעולם מתמודדות עם אתגר האקלים דרך השירות הציבורי שלהן. המיפוי זיהה שני צירים מרכזיים שלאורכם נעות המדינות:
- הציר הראשון: עומק החדירה לפעילות השירות הציבורי. ציר זה בוחן עד כמה הכלים משתלבים בליבת תהליכי העבודה; בקצה האחד נמצאים כלי מעטפת: פעילויות המתקיימות לצד עבודת השירות הציבורי הרגילה, כמו הכשרות, קהילות ידע, כנסים ושולחנות עגולים (בריטניה ודנמרק). בקצה השני נמצאים כלי ליבה, כמו שילוב יעדי אקלים בתקציבים משרדיים, עדכון הנחיות רכש, הטמעה בספר תוכניות העבודה השנתי, והקמת מנגנוני תיאום בין-משרדיים עם סמכויות החלטה (צרפת, קנדה, ניו זילנד)
- הציר השני: רמת המחייבות. ציר זה מבחין בין גישות שונות לרתימת השירות הציבורי. בקצה הוולונטרי נמצאים כלים המבוססים על שכנוע, תמריצים חיוביים והסתמכות על יוזמה פנימית (בריטניה, אירלנד, קולומביה). בקצה המחייב נמצאים כלים המעוגנים בחוק או בהוראות ממשלה מחייבות (סינגפור, ניו זילנד ) עם מנגנוני פיקוח ואכיפה.
המיפוי מראה שאין דרך אחת נכונה, אלא מגוון של גישות שמתאימות להקשרים שונים (להרחבה ולמצגת המלאה – כאן) אך מה שמשותף לכל המדינות המצליחות הוא ההבנה שאין צורך לחכות לחוק אקלים כדי להתחיל לפעול. השירות הציבורי יכול ונדרש למלא תפקיד מוביל כבר היום.
במהלך הכנס התקיימו שולחנות עגולים רב-מגזריים שהתייחסו לצעדים פרקטיים שנדרש לנקוט. בין היתר דובר על הצורך במנהלת אקלים עם סמכויות, תקציב, אחריות ברורה ויכולות תיאום בין-משרדי. בנוסף דובר על חשיבות שילוב מחייב של אקלים בתכנון: תרחישי ייחוס, תסקירי אקלים, הנחיות רגולציה לתשתיות. שלישית, הקמת תשתית נתונים לאומית אחידה, כולל פלטפורמות GIS ואחראי נתונים בכל משרד. מהדיונים עלה גם הצורך בהכשרות ויכולת מקצועית בעולמות שמשיקים לשינוי אקלים, הקמת מרכז מידע ומדידה לאומי ועוד.
למה זה חשוב דווקא עכשיו?
ישראל נמצאת בHot Spot אקלימי עולמי. העלייה הצפויה בטמפרטורות, הירידה בכמות המשקעים, ועליית פני הים צפויים להשפיע על כל תחומי החיים – בריאות, מזון, מים, תשתיות – וכמובן הפגיעה הבלתי-פרופורציונלית באוכלוסיות פגיעות. למעשה משבר האקלים הוא גם מקרה בוחן למשהו רחב יותר: היכולת של מערכות מורכבות להתמודד עם אתגרי תכנון ארוך טווח, כאשר התמריצים הפוליטיים מכוונים לטווח קצר.
התובנות שעלו מהכנס, כמו הצורך במדידה, בשיתופי פעולה רב-מגזריים, בחשיבה מערכתית ובהטמעת שינוי בליבת העבודה הממשלתית, הן בדיוק הליבה של עבודת האימפקט. אנחנו במרכז קיימא רואים זאת בעבודה היומיומית בקורסים, הכשרות ויצירת שותפויות אפקטיביות.
משבר האקלים כבר כאן ואין לנו פררוגטיבה לחכות. השאלה היא איך לפעול בצורה המקצועית והאפקטיבית ביותר.
