מאת עו"ד ריטה גולשטיין-גלפרין
במפגש השלישי של מועדון הספר של מרכז קיימא שהוקדש לספר "הפילנתרופיה הישראלית – מגמות ותמורות", נדונו תהליכי ההתפתחות של שדה הפילנתרופיה בישראל – תחום שמצד אחד מבוסס על מסורות של צדקה וערבות הדדית, ומצד שני מחפש את דרכו בחברה ישראלית מודרנית, משתנה ומורכבת.
הספר מהווה יצירה חלוצית בחקר הפילנתרופיה הישראלית, המציג תמונה מקיפה של התפתחות התחום בעשורים האחרונים. כמו כן, בוחן הספר את המאפיינים הייחודיים של הנתינה בישראל, הן ברמת הפרט והן ברמה המוסדית, ואת האתגרים המבניים והתרבותיים העומדים בפני התפתחותה של תרבות פילנתרופית מקומית.
בניגוד לנתינה ספוטנטנית של האזרחים (כמו שראינו כולנו בתחילת המלחמה והתגייסות של כל העם), הספר מציג מחקרים המראים כי ישראל אינה מצטיינת בתחום הפילנתרופיה הממוסדת יחסית למדינות מערביות אחרות: התרומות הפילנתרופיות בישראל עומדות על כ-0.8% מהתמ"ג, נמוך משמעותית מארה"ב (2.1%) ובריטניה (1.3%). יתרה מכך, כ-64% מהתרומות בישראל מגיעות מחו"ל, בעיקר מיהדות התפוצות, ורק 36% ממקורות מקומיים.
דיון משמעותי במפגש התמקד באתגר המבני של פיתוח פילנתרופיה ישראלית. בניגוד לארה"ב, שבה קיימים תמריצי מס משמעותיים ומסורת רבת שנים של נתינה קהילתית, בישראל הרגולציה אינה מעודדת מספיק תרומות (זיכוי מס של 35% בלבד, לעומת ניכוי של עד 100% במדינות אחרות). חסרים גם מודלים מוסדיים שמקובלים בחו"ל , כך לקרן פילנתרופית אין מעמד ייחודי, היא למעשה עמותה.
על רקע זה התפתחו מענים מוסדיים של ארגוני מעטפת
האקוסיסטם הפילנתרופי עובר בשנים האחרונות תהליך התבגרות משמעותי, המתבטא בצמיחתה של רשת ארגוני מעטפת המשנים את פני השדה. ארגונים אלה מגשרים על פערי ידע, תרבות ומיומנויות בתחום הנתינה האסטרטגית. רשת JFN (Jewish Funders Network) שמקורה בצפון אמריקה, הצליחה לשלב בשורותיה 145 משפחות ישראליות מתוך כ-500 חברים בעולם. ארגון זה הפך למרחב למידה משמעותי, שבו משפחות ישראליות נחשפות לפרקטיקות פילנתרופיות מתקדמות ומפתחות רשתות קשרים בינלאומיות. במקביל, ארגון "יכולים נותנים", שהוקם ב-2012, מציע מודל ישראלי ייחודי שמטרתו להגדיל את היקף הנתינה המקומית. הוא פונה במיוחד לשכבה החדשה של בעלי הון המחפשים כלים ומסגרות לנתינה אפקטיבית. חידוש פיננסי משמעותי הוא הקמתה של "קשת" ב-2019 – קרן שיתוף תורמים המציעה מנגנון חדשני המאפשר לקבל זיכוי מס על תרומה עוד לפני בחירת היעד הסופי של התרומה. כלי זה מגשר על אחד האתגרים המרכזיים בפילנתרופיה ישראלית – הקושי לתכנן נתינה ארוכת טווח במסגרת שנת המס.
***
בפרספקטיבה רחבה יותר, ניתן להסתכל על האבולוציה של הפרקטיקה הפילנתרופית בעולם ובישראל, שניתן לחלקה לשלושה שלבים או "דורות":
פילנתרופיה 1.0: נתינה מסורתית
במשמעות המילולית של "אהבת האנושות", פילנתרופיה בגרסתה המסורתית התמקדה בנתינה ישירה וצדקה אישית. האתגר מוגדר והתורם מסייע: קהילה זקוקה לספרייה, בית ספר זקוק לאולם ספורט, או יחידים זקוקים למזון ולמחסה. הנתרם מכיר תודה באמצעות הנצחת שם התורם או פרסומו. תרומות מסוג זה עונות על צורך מיידי, אך לרוב אינן מטפלות בסיבות השורשיות המערכתיות לבעיה – עוני, אי-שוויון, הדרה מהזדמנויות, גזענות מערכתית, ערעור יציבות האקלים ועוד.
פילנתרופיה 2.0: נתינה אסטרטגית ומדידה
הדור השני של הפילנתרופיה מתמקד בתפוקות ותוצאות כמותיות, במטרה להגביר את היעילות וההשפעה של התרומה. קרנות החלו לפתח מוקדים אסטרטגיים (כגון הפחתת פליטות פחמן, או שיפור נגישות לשירותי בריאות) ומערכות מדדים למדידת השפעתם.
יש פה הנחה סמויה שהפילנתרופ יודע מהי בדיוק הבעיה וכיצד הכי טוב לטפל בה. למרות היתרונות של חשיבה תוצאתית מובנית, עלתה גם ביקורת: ראשית, מבקרים הצביעו על חוסר איזון בכוחות והטיה במימון תחומי השפעה שקל לכמת אותם בטווח הקצר. שנית, כיצד ניתן לכמת את התמורה שמקבלת החברה בכללותה תמורת ההטבות הכלכליות שבעלי ההון מקבלים? האם השקעה זו מקדמת אותנו לעבר עולם טוב יותר על ידי התמודדות עם בעיות חברתיות מורכבות, או שהיא רק משמרת אותן? ולבסוף עולה שאלה מוסרית של לגבי ההפרדה בין הדרך שבה נרכש ההון (לעתים באמצעות פרקטיקות פוגעניות) לבין הדרך שבה הוא מושקע (בפתרונות לתסמינים שהוגדרו על ידי התורם), תוך התעלמות מסיבות שורש מערכתיות.
פילנתרופיה 3.0: נתינה משתפת ומערכתית
הדור השלישי של הפילנתרופיה – שמתחיל להתהוות כיום בעולם – הוא משתף, ניסיוני ורב-שנתי יותר, וכולל במידה גדולה יותר את נקודת המבט של מקבל המענק. בגישה זו, קהילות מקומיות לא רק מגדירות את תחומי המוקד של הנתינה, אלא גם מחליטות מי יקבל את המענקים. במודלים היברידיים אלו, היחסים בין הפילנתרופיה ליוזם השינוי הם שיתופיים, הדיאלוג ממוקד בהצלחה, והנתינה משוקעת בהקשרים חברתיים ספציפיים. שיתופי פעולה של ממנים, מודלים רב-מגזריים כמו אג"ח חברתי והשקעות אימפקט הם חלק מאתגור הפרדיגמה בפילנתרופיה 3.0.
מבט ביקורתי: פילנתרופיה כמסגרת לשינוי חברתי
שאלות מהותיות עלו בנוגע לגורמים הלגיטימיים להשפעה על סדרי עדיפויות חברתיים: האם כסף פרטי צריך להכתיב מדיניות ציבורית? במדינה שבה התפתחה תרבות של הסתמכות על המדינה, פילנתרופיה פרטית לעיתים נתפסת בחשדנות, כאילו יש "אינטרס אמיתי" מאחורי התרומה. שאלות נוספות שעלו בדיון במועדון הספר הן האם כל מטרה ראויה לתמיכה פילנתרופית? האם יש תחומים שעדיף שיישארו באחריות המדינה בלבד? והאם מיקור חוץ של שירותים חברתיים פוטר את הממשלה מאחריותה?
ברמה תיאורטית, הביקורת הציבורית על פילנתרופיה – שהיא מחזקת את האי-שוויון, מעניקה לבעלי ההון כוח בלתי-דמוקרטי להשפיע על מדיניות ציבורית, ומתייחסת לסימפטומים במקום לשורשי הבעיות – מעלה תהיות לגבי התאמתה לחברה הישראלית המבוססת על אתוס של סולידריות ואחריות מדינית. אולי האתגר האמיתי אינו "כיצד להגדיל את הפילנתרופיה הישראלית" אלא "כיצד לבנות מודל ישראלי ייחודי של אחריות חברתית משותפת, המשלב בין יוזמה פרטית, אחריות ציבורית וקהילתיות".
בימים אלה של משבר לאומי, שבהם מתחדדות שאלות של סולידריות, ערבות הדדית ותפקיד המגזרים השונים במרקם החברתי, דיון מעמיק זה על הפילנתרופיה הישראלית אינו רק אקדמי – הוא חיוני להבנת הדרכים שבהן החברה הישראלית יכולה לבנות את חוסנה החברתי לשנים הבאות.
