רועי קמחי, נטלי חגלה, שירי פירדמן, מוריה לוי, אלכס זפרודסקי

רקע ומטרת המחקר

מחקר זה בוחן את הפער המתרחב בין המחויבות הלאומית של ישראל להפחתת פליטות גזי חממה לבין היישום בפועל. במסגרת הסכם פריז (2015), התחייבה ישראל להפחית 27% מפליטותיה עד 2030 ביחס לשנת 2015, אך התחזיות הנוכחיות מצביעות על השגת 12% הפחתה בלבד – פער של כ-56% מהיעד המקורי.

ההקשר הגלובלי והאזורי

אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA) מתחמם בקצב כמעט כפול מהממוצע העולמי, והוא מוגדר כאחד האזורים הפגיעים ביותר לשינויי אקלים. בשנת 2024 חצתה הטמפרטורה העולמית לראשונה את סף ה-1.5 מעלות צלזיוס, והמדענים מזהירים כי חלון ההזדמנויות לפעולה מהותית מצטמצם במהירות.

ישראל תורמת כ-0.16% מהפליטות העולמיות, אך שיעור הפליטה לנפש בה גבוה יחסית (6.79 טון לנפש בשנת 2022). למרות גודלה הקטן, השפעתה על האקלים הגלובלי משמעותית, ובמקביל היא חשופה להשפעות קיצוניות של שינויי האקלים.

הפערים בין יעדים לביצוע לפי סקטורים

גורמים מבניים לכישלון

מבנים פוליטיים

• כוח מוגבל של משרדי הסביבה והאנרגיה: נחשבים לבעלי משקל פוליטי מצומצם עם תקציבים נמוכים.
• שחיתות מערכתית: ישראל מדורגת במקום 30 מתוך 180 במדד תפיסת השחיתות, עם ניצול לרעה של הון המיועד לצמצום פליטות.
• קשרי הון-שלטון: השפעת קבוצות הון על מדיניות אקלים (הפרטת בז"ן, עיכוב היטל רווחי יתר על גז, זיכיון ים המלח).

מבנים כלכליים

• תקציב זניח: פחות מ-0.006% מתקציב המדינה (514 מיליארד ש"ח) הוקצה לנושאי אקלים ב-2024.
• תלות בדלקים מאובנים: 68% מהחשמל מיוצר מגז טבעי, עם הכנסות של 5 מיליארד ש"ח ב-2024.
• יישום חלקי של תקציבים: מתוך 6.7 מיליארד ש"ח שהוקצבו לתוכנית היישום, הושקעו רק 0.4 מיליארד ש"ח.

מבנים חברתיים

• הכחשת משבר האקלים: השפעת מגמות עולמיות, במיוחד לאחר עליית טראמפ ונסיגת ארה"ב מהתחייבויות אקלימיות.
• אדישות ציבורית: חוסר דחיפות יחסי בהשוואה למדינות מערביות אחרות.
• עייפות אקלימית: תשישות רגשית מחשיפה ממושכת למסרי שינוי אקלים.

מודלים מנטליים מעכבים

• "טרגדיה של נחלת הכלל": האוויר כמשאב משותף מזוהם על ידי גורמים שאינם נושאים בעלות מלאה.
• מודל הטרמפיסט: תחושת "אחרים יעשו את העבודה" בגלל החלק הקטן של ישראל בפליטות העולמיות.
• "הטכנולוגיה תציל אותנו": הסתמכות על פתרונות טכנולוגיים עתידיים במקום שינויי מדיניות מיידיים.
• גישה אנתרופוצנטרית: העדפת צרכים אנושיים מיידיים על פני שיקולים סביבתיים.

השפעת המלחמה

מלחמת "חרבות ברזל" הייתה בעלת השפעה ניכרת על פליטות גזי החממה, אך לא מתועדת במלואה. טביעת הרגל הפחמנית של צה"ל ב-2023 הוערכה בכ-3.85 מיליון טון CO2e (כ-5% מהפליטות השנתיות), ו-120 הימים הראשונים של הלחימה בעזה הוסיפו כ-652,552 טון CO2e נוספים.

השוואה בינלאומית

שדה הפתרונות

ברמה הממשלתית

• חיזוק מערכתי של רגולציה והקצאת משאבים.
• קידום מס פחמן מקיף על פי עקרון "המזהם משלם."
• השקעה של 1% מהתמ"ג בפעולות הפחתה (יכולה למנוע הפסדים של עד 20%).

ברמה הכלכלית

• מעבר מאסיבי לאנרגיה סולארית (ניצול 300 ימי השמש בשנה).
• פיתוח תשתיות אגירת אנרגיה וחיזוק רשת ההולכה.
• יוזמות דו-שימושיות כמו אגרו-פוטו-וולטאי.

ברמה המקומית

• חיזוק יכולות רשויות מקומיות דרך תוכניות כמו "המאיץ לאנרגיה מקיימת."
• פרויקטים סולאריים קהילתיים ושיקום טבע עירוני.
• תאגידי אנרגיה עירוניים (דוגמת עמק יזרעאל ואילת-אילות).

ברמה האזורית

• שותפויות חוצות גבולות כמו יוזמת Water-Energy Nexus של EcoPeace.
• שיתוף פעולה ישראלי-ירדני-פלסטיני בתחום אנרגיה-מים.
• פתרונות מבוססי טבע (Nature-Based Solutions)

מסקנות

הפחתת פליטות בישראל דורשת רתימה מתואמת של כלל השחקנים: ממשלה, מגזר פרטי, שלטון מקומי וחברה אזרחית. המפתח הוא בחיזוק יכולות יישום בשטח, רגולציה חכמה המעודדת מעבר מהיר לאנרגיה מתחדשת, והפניית משאבים לפיתוח מקיים.

הפער הנוכחי בין יעדים למציאות מצביע על הצורך בשינוי מערכתי מהותי. בעוד שהאתגרים משמעותיים – מהיעדר רצון פוליטי ועד תלות כלכלית בדלקים מאובנים – שדה הפתרונות קיים וזמין. השאלה המרכזית היא איך לממש פוטנציאל זה במהירות הנדרשת למניעת קטסטרופה אקלימית.

הזמן פועל נגדנו, אך ישראל בעלת יתרונות יחסיים משמעותיים: שמש רבה, יכולות טכנולוגיות מתקדמות, וניסיון בהתמודדות עם אתגרים מורכבים. הבחירה איזה עתיד נרצה לראות כאן – תלויה בפעולות שננקוט היום.