המחיר שאנחנו משלמים על ההתרחקות מהצלחת

ראיון עם ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק, היסטוריון של הרפואה והתזונה ומייסד המרכז להנהגת הבריאות בנווה איתן

מאת: פז רונן וקרן נאור

 

במהלך סמינר פתיחת השנה נפגשנו, בין היתר, לשיחה עם ד"ר אורי מאיר-צ'יזיק במרכז להנהגת הבריאות שהקים בנווה איתן. בשיחה הוא שיתף אותנו בסוגיית ההתרחקות ההולכת וגוברת שלנו ממקורות המזון שאנו צורכים, והציג את האופנים שבהם הוא פועל לקידום תזונה מקיימת, קהילתית ובריאה יותר. לאור חשיבות הנושא, נפגשנו עם אורי לראיון המשך כדי להביא את הדברים לקהל רחב יותר.

אורי שלום, נשמח אם תוכל להציג את עצמך בכמה מילים – איך הגעת לעסוק בתחום הזה, ומה הבעיה המרכזית שאתה מזהה כיום?

אני דוקטור להיסטוריה של הרפואה והתזונה. התחלתי לעסוק בנושא לפני המון שנים, ב-2003. הייתי איש חינוך עם תואר ראשון בהיסטוריה, עניין אותי מאוד אוכל ולא ידעתי מה אני רוצה לעשות בחיים שלי. קראתי ספר שנקרא "Food in History" מאת Reay Tannahill, והוא פתח לי כל כך הרבה תובנות שהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, וזה מה שאני עושה מאז. היום אני מתעסק באופן כללי בתהליכי ההתרחקות שלנו מהמזון. פעם, כציידים-לקטים, ידענו בדיוק מאיפה האוכל הגיע ומה הוא עבר בדרך – צדנו, ליקטנו, באנו הביתה ואכלנו. מאז אנחנו בתהליך של התרחקות: התחלנו לגדל את המזון, עברנו לשדות, לכפרים, לערים, והיום הגענו למצב שבו לרוב האנשים אין מושג מאיפה הגיע האוכל שלהם ומה הוא עבר בדרך. מתוך ההבנה הזו, אני משתדל לקרב בין אנשים לאוכל שלהם. אני מלמד היסטוריה, אבולוציה, פוליטיקה וכלכלה של אוכל. אני מלקט, מציל, מגדל ומבשל. בעצם, אני מורה.

 למה ההתרחקות הזו מהאוכל היא בעיה בעצם?

ככל שאנחנו מתרחקים מהאוכל ופחות יודעים עליו, אנחנו מעמידים בסכנה שלושה דברים: את הקיימות ואיכות הסביבה, את הבריאות הפיזית שלנו, ואת הקהילה שלנו מבחינה חברתית. מה שמפריד בינינו לבין האוכל אלו הסוּפֶּרים, תאגידי המזון והאריזות. סביבתית, זה פוגע בנו כי כשאתה מתרחק מהאוכל, אתה יכול לקנות דברים שבאים מהצד השני של העולם בלי שיהיה אכפת לך מהתשומות שהושקעו בגידול, מהחומרים שהשתמשו בהם ומהזיהום שנוצר בדרך. כמובן, זה פוגע בבריאות שלנו, כי ככל שמתרחקים קונים יותר מזון מעובד ואולטרה-מעובד, ואוכלים פחות חומרי גלם טבעיים. וחברתית, זה פוגע בנו כי אנחנו כבר לא מכירים את החקלאים שמייצרים עבורנו את האוכל, שזה מרכיב כל כך חשוב בחיים.

אורי מאיר-צ'יזיק. קרדיט צילום חיים יוסף. תמונה מהאתר

אחת הטענות המרכזיות בעד תעשיית המזון היא היקף הייצור. נטען שרק חקלאות אינטנסיבית יכולה להאכיל את כל אוכלוסיית העולם. מה דעתך על כך? 

כיום אין לנו שום בעיה של מחסור במזון בעולם, יש לנו עודפי מזון אדירים מבחינה מצרפית. הבעיה היא לא הכמות, אלא איך אנחנו מחלקים את המזון ואיך אנחנו מנהלים את שרשרת האספקה. לכן, למרות השפע הקיים, אנשים עדיין סובלים מרעב בשל בעיות בנגישות למזון, בחלוקתו ובאובדן מזון לאורך שרשרת האספקה. לימדו אותנו שצריך כל הזמן לעשות חקלאות אינטנסיבית יותר כי "אין מספיק אוכל", אבל עובדתית זה פשוט לא נכון. כבר היום אפשר להאכיל עולם וחצי רק ממה שיש (UNIDO, 2025, p. 29), וזה עוד לפני שדיברנו על מה אנחנו אוכלים. אם נפסיק לאכול סוכר מעובד, מזון אולטרה-מעובד, קמח לבן ואורז לבן, נוכל להכפיל בשלושה וארבעה את כמות המזון הזמינה. הסיבה לכך היא שכשמפסיקים לאכול מזון מעובד, אוכלים פחות, כי המזון איכותי ומזין יותר. בנוסף משתמשים ביותר חלקי צמח, מה שהגיוני הרבה יותר מבחינה כלכלית ואקולוגית. אנחנו פשוט עוסקים בבעיה הלא נכונה.

 בניתוח שלך, מהם הגורמים שמשמרים את המצב הקיים של תעשיית המזון כפי שהיא כיום?

שני דברים עיקריים. הראשון הוא שקשה מאוד להזיז בני אדם מהדברים שהם התרגלו אליהם. טבוע בתודעה שלנו שצריך לייצר עוד ועוד מזון כי "אין מספיק", וזה משהו שצריך להוציא מהתודעה. הדבר השני, זה שמי שקובע מה אנשים אוכלים זה בדרך כלל לא הם. רוב האנשים קונים את האוכל בסופר וכבולים לתאגידי המזון שהם אלו שמחליטים עבורם מה הם יאכלו. בעיית היסוד של כלכלת המזון הישראלית היא ריכוזיות. אנחנו כלכלת המזון הריכוזית ביותר ב- OECD, בפער גדול, יותר מארצות הברית ומכל כלכלת מזון אחרת. התאגידים פה שולטים בצורה הרבה יותר מובהקת מבכל מקום אחר. בספר שכתבתי, "הפוליטיקה של האוכל", אני מראה את הנתונים האלו. התוצאה היא שאנשים אוכלים בעיקר מזון אולטרה-מעובד, משום שזהו המזון שהתעשייה מייצרת ומשווקת בהיקפים גדולים, והוא זמין ונגיש לצרכנים כמעט בכל מקום. בישראל למשל שליש מהתזונה בישראל היא קמח לבן.

בארצות הברית מדברים הרבה על "מדבריות מזון". האם התופעה קיימת גם בישראל?

לגבי "מדבריות מזון" (אזורים בתוך המדינה ללא גישה למזון טרי ובריא), אנחנו לא מספיק גדולים גיאוגרפית כדי שיהיו כאן מדבריות גדולות, אבל התופעה הזו בהחלט קיימת גם כאן, בשכונות מסוימות בערים הגדולות. בגלל שהמדבריות האלו אצלנו כל כך קטנטנות, הן הרבה פעמים לא נחשבות ונוטות להישאר מתחת לרדאר הציבורי, אז זה נראה קצת אחרת. אבל עדיין, יש פה אנשים שכל מה שהם אוכלים כל היום זה חטיפים ומזון מהיר, ומה שהם שותים זה קולה.

 מול המערכות הגדולות האלה והריכוזיות, מה בכל זאת ניתן לעשות כדי לייצר נקודות של שינוי? איך אתה פועל ביומיום?

בבסיס, קשה לשנות דברים כמו היעדר תמיכה ממשלתית בחקלאות, היעדר תוכניות הזנה בבתי הספר או היעדר רגולציה על הסוּפֶּרים, אם לא נפרק קודם כל את הריכוזיות. מה שאני עושה בעיקר זה ללמד כדי ליצור את המודעות אצל אנשים לעניין הזה. אני עושה זאת בדרכים שונות, בין אם זה דרך האינסטגרם, קורסים ברחבי הארץ, פודקאסטים, ספרים הרצאות, או עם הסטודנטים שלי בלימודים במרכז להנהגת הבריאות. הסטודנטים האלה לוקחים את הידע והולכים איתו הלאה. כל אחד מהם משמש כשגריר שעושה שינויים קטנים בחיים שלו ומשפיע על חייהם של אחרים. למשל סטודנטים שהם שפים שעשו שינוי משמעותי במסעדות שלהם בעקבות הלימודים, או סטודנטית שהיא מורה, ודרך ההוראה עשתה שינוי עצום בכיתה.

האם ידיעה מספיקה כדי לשנות התנהגות? אני יודע ששוקולד לא בריא ושאולי איפשהו במקום אחר בעולם הייצור שלו היה כרוך בניצול של בני אדם והטבע, ועדיין אני קונה אותו. האם לתפיסתך נפעיל שיקול דעת שונה אם רק נדע מאיפה האוכל מגיע?

כן, זו הנחה בדוקה. ככל שמתקרבים יותר לתהליכי ייצור המזון, הסיכוי לקנות אוכל מזין ואיכותי עולה בצורה מאוד משמעותית. זה לא שאי אפשר לקנות אוכל גרוע אם מכירים את התהליך, אבל הסיכוי לכך יורד. אם יש סימון אדום שאומר שהאוכל מזיק, הסיכוי שאנשים יקנו אותו יורד. אם יש סימון שמראה מי החקלאי שגידל את העגבנייה, הסיכוי שיקנו אותה עולה. זה נכון גם מחוץ לסופר. אם קונים בשר אצל הקצב או שקולד אצל שוקולטייר במקום מוצר תעשייתי, הסיכוי לקנות מוצר איכותי יותר גדל.

 האם בנוסף לשינוי באמצעות ידע, אתה פועל גם לשינוי המבנים המוסדיים שמשמרים את המצב הקיים?

כן, לאורך השנים אני מנסה לנצל את הקשרים שצברתי במשרדי הממשלה כדי להשפיע על מדיניות. הייתי למשל סגן יושב ראש הוועדה לתקנון הקמח ומוצריו במכון התקנים. בנוסף עסקתי בסוגיית המחירים. הרי מחיר קמח לבן הוא בפיקוח, אז אני מנסה להשפיע שגם קמח מלא יהיה מפוקח ונגיש לכולם. יש בזה הצלחות ויש כישלונות, אבל אני משתדל להשפיע איפה שאני יכול וכמה שאני יכול.

 

תודה רבה, אורי. נמליץ לקוראים על ספרך "הפוליטיקה של האוכל" (הוצאת רדיקל, 2024), שבו אתה מרחיב על הדברים ומציע דרכים לשינוי.

 

מקורות

UNIDO. (2025). Navigating the food loss and waste paradox. https://www.unido.org/sites/default/files/unido-publications/2025-05/Navigating%20the%20food%20loss%20and%20waste%20paradox_Final.pdf

Facebook
Twitter
Email
LinkedIn

פוסטים אחרונים

דילוג לתוכן