מאת: ריטה גולשטיין-גלפרין
מדינת ישראל מתקרבת לסיום שנת 2025 כשהיא עומדת בפני צומת הכרעה משמעותי. שנתיים של עימות מתמשך הובילו להגדלה נרחבת של תקציב הביטחון למאות מיליארדי שקלים, במקביל לעלייה עקבית בצורך בשירותים חברתיים שהמערכת מתקשה לספק. לצד זאת, הקיטוב החברתי מעמיק ומייצר מתחים שהולכים ונעשים מאתגרים יותר לניהול. בתוך המאבקים הקואליציוניים והדיונים התקציביים, נושא משבר האקלים נדחק כמעט לחלוטין לשוליים למרות ההשלכות המוחשיות שכבר מורגשות במציאות.
לעיתים נטען כי עיסוק בסוגיות סביבתיות הוא נושא נישתי או לפריווילגים, וכי בתקופה של מתיחות ביטחונית אין מקום לחשיבה סביבתית. טענות אלו אינן מבוססות. הסביבה, הכלכלה והחברה הן מערכות שלובות, והפגיעה באחת מהן משליכה ישירות על האחרות. קריסת מערכות סביבתיות מביאה לפגיעה מיידית במשק: ירידה בתפוקות חקלאיות, נזקים לתשתיות ועלייה בעלויות האנרגיה. השלכות אלו מעמיקות פערים חברתיים, מגבירות את חוסר הביטחון ומרחיבות את מעגלי העוני.
בהתאם לכך עולה שאלה מהותית: כיצד תיראה מדינת ישראל בשנת 2040 בהיעדר היערכות סביבתית מערכתית? אילו השלכות צפויות בתוך פחות משני עשורים אם מגמות ההזנחה הנוכחיות יימשכו?
מדוע תרחישים ולא תחזיות?
בטרם נפנה לדיון על העתיד, חשוב להבחין בין שני כלים מושגים: תרחישים אינם תחזיות. מטרתנו איננה לנבא את המתרחש, אלא להרחיב את מרחב ההתבוננות והניתוח. פיתוח תרחישים מהווה כלי מרכזי בחשיבת העתיד: זוהי מתודה המאפשרת להיערך למגוון עתידים אפשריים, לחשוף דילמות ומוקדי מתחים שאינם נראים לעין במבט ראשון, ולאתר את נקודות ההחלטה הקריטיות המחייבות התייחסות בהווה. מתודולוגיה סדורה זו נשענת על ניתוח משולב, כמותי ואיכותני, של מגמות, על זיהוי מוקדי אי ודאות מרכזיים ועל בחינת הדינמיקות החברתיות, הכלכליות והסביבתיות הפועלות במערכת. התהליך נפתח בשאלה עקרונית: אילו מגמות גלובליות ומקומיות מעצבות את עתידנו? וממשיך בשאלות: האם ניתן להניח כי המגמות שהובילו את העשורים האחרונים ימשיכו להתקיים באופן לינארי? האם המבנים החברתיים-כלכליים המבוססים על השיטה הקפיטליסטית יעמדו בפני טלטלה מהותית לנוכח תנאי המציאות המשתנים? והאם הניתוק המתמשך בין חברה לסביבה יימשך, או שמא תתעצב נקודת איזון חדשה בין המערכות השונות?
קיימות מגוון מתודולוגיות לפיתוח תרחישים, חלקן נשענות על ניתוח מגמות כמותיות, אחרות על תהליכי שיתוף ציבור רחבי היקף עם בעלי עניין, ואחרות מבוססות על ארכיטיפים, על בחינת אי וודאויות מרכזיות או על ניתוח פוליטי-כלכלי. המכנה המשותף לכולן הוא שהיעד איננו “לפגוע בול”, אלא לאתגר הנחות יסוד ולהרחיב את מרחב החשיבה באמצעות שאלות שלא העלינו על דעתנו קודם לכן.
להלן ארבעה תרחישים אפשריים לישראל של שנת 2040, שכל אחד מהם מגלם סוג אחר של איזון, ולעיתים חוסר איזון, בין כלכלה, חברה וסביבה:
תרחיש 1: "צמיחה בכל מחיר" – עדיפות כלכלית על פני סביבתיתלאחר תקופה ביטחונית מאתגרת, ישראל הציבה את הצמיחה הכלכלית כיעד מרכזי. הממשלה הרחיבה השקעות בהיי־טק ובתשתיות, הפחיתה מיסים לעידוד הון זר, והגבילה את השפעתם של ארגוני סביבה בטענה שהם מעכבים פיתוח. הטיפול בהפחתת פליטות נדחה לשלב מאוחר יותר.
|
תרחיש 2: "המעבר המאולץ" – התאמה סביבתית מתוך הכרחעקב בצורת ממושכת באמצע העשור, משקי המים בישראל ובמדינות האזור נקלעו ללחץ משמעותי. ישראל, יחד עם ירדן והרשות הפלסטינית, קידמה הסדרה אזורית למשק מים ואקלים, ששילבה צעדים מיידיים של התייעלות ושינוי טכנולוגי. ישראל האיצה את המעבר לאנרגיה מתחדשת לרמה של כ־60% מהייצור, תחבורה ציבורית חשמלית הונגשה ללא תשלום, וצמצום צריכת מים תעשייתית וחקלאית נעשה בהיקף רחב. לצד זאת, נרשמו השפעות חברתיות: סגירת תעשיות מזהמות גרמה לאובדן מקומות עבודה, בעיקר בפריפריה. תעסוקה חדשה בכלכלה ירוקה נוצרה, אך לא הצליחה לתת מענה מלא לאוכלוסיות מבוגרות או מוחלשות שלא עברו תהליכי הסבה מקצועיים.
|
תרחיש 3: "החוזה החברתי-אקולוגי" – שילוב בין מטרות חברתיות, כלכליות וסביבתיות.על רקע שחיקה באמון הציבור והתגברות פעילות אזרחית, הונהגה בישראל תוכנית רב־שנתית חדשה שהתבססה על עקרונות של צמיחה מאוזנת, רווחה חברתית ועמידות סביבתית. המדיניות כללה שינוי הדרגתי של מבנה הכלכלה: צמיחה מתונה יותר, אך שקופה ומדידה באמצעות מדדי רווחה; צמצום אי שוויון באמצעות רשת ביטחון סוציאלית מעודכנת; ומעבר לכלכלה דלת פחמן תוך מנגנונים של ״מעבר צודק״ – הסבות מקצועיות, השקעות אזוריות ופיצוי לעובדים.
|
תרחיש 4: "הישרדות מקומית" – התחזקות יוזמות קהילתיותבעקבות משבר כלכלי ואי יציבות מוסדית בתחילת שנות ה־30, התקשו מערכות המדינה לספק שירותים בהיקף ובאיכות שהיו מקובלים בעבר. על רקע זה, יישובים ושכונות החלו לפתח פתרונות עצמאיים לניהול משאבים ושיפור רווחת התושבים. במרחבים שונים התפתחו מודלים של כלכלה מקומית: חקלאות עירונית, הפקת אנרגיה קהילתית, מערכות שיתוף ושימוש במטבעות מקומיים. ארגוני החברה האזרחית עברו לפעול במתכונת מבוזרת, המבוססת על ריבוי יוזמות קטנות והחלפת ידע בין קהילות. המצב יצר שונות גבוהה בין יישובים בהתאם למשאביהם ולכושר הארגוני שלהם, לצד ירידה בתיאום הלאומי. יש מי שמכנה זאת עידן חדש של עצמאות קהילתית, ויש מי שרואה בכך קריסה של המדינה.
|
אז מה הלאה?
ארבעת התרחישים אינם ״טובים״ או ״רעים״, כל אחד מהם מציג שילוב אחר של בחירות, פשרות והזדמנויות. מדובר במפת אפשרויות, ולא בתחזית. בבסיס כל תרחיש עומדים נתונים, מחקרים והנחות מפורשות. במסגרת עבודת פיתוח תרחישים המלווה בניתוח מגמות, בזיהוי מוקדי אי ודאות ובסימנים מקדימים וכן בבחינת עקביות פנימית. השאלה המרכזית לא עוסקת בניבוי התרחישים, אלא בזיהוי המרכיבים אותם נרצה לאמץ ובהבנה של הנדרש לעשות היום כדי לקדם אותם.
חשיבת עתיד מזכירה לנו שהעתיד אינו מתרחש באופן פסיבי, אלא מעוצב באמצעות החלטות יומיומיות של ארגונים, מנהלים, ממשלות וחברות. כל בחירה שנעשית היום תקדם אותנו ליעד מסוים במרחב האפשרויות.
ארבעת התרחישים ממחישים מה קורה כאשר האיזון בין כלכלה, חברה וסביבה משתבש: בתרחיש 1 ההעדפה החד צדדית לכלכלה יצרה עומסים סביבתיים וחברתיים שפגעו בצמיחה עצמה; בתרחיש 2 השינוי נכפה עלינו עקב תנאי סביבה, ללא היערכות חברתית מספקת; בתרחיש 3 נוצר איזון שתוכנן מראש בין שלושת הממדים; ובתרחיש 4 היעדר יכולת ממלכתית הוביל ליצירת איזונים חדשים ברמה המקומית עם פערים בין קהילות ועם הצלחות נקודתיות.
אם הקריאה כאן עוררה שאלות, מחשבה נוספת או נקודות שאינן נוחות, זה בדיוק תפקידה של חשיבת עתיד: לפתוח מרחב בו שואלים ״מה אם?״ ומה אפשר לעשות בקשר לזה.
למי שמעוניין להעמיק בכלים שיסייעו לנתח את האופן שבו תרחישים יכולים לסייע לתכנון אסטרטגי, ולהיערכות ארגונית בעולם משתנה מחזור 5 של קורס חשיבת עתיד נפתח בקרוב.
