מאת: יעל ברוכים

מקרה הבוחן של שיקום בריכות הדגים במעגן מיכאל מהווה דוגמה ליוזמה שבה שימור טבע, תיירות אקולוגית ופיתוח קהילתי מתלכדים לכדי מיזם בעל מטרה חברתית סביבתית. בריכות הדגים, שנבנו במהלך המאה העשרים, היוו במשך עשורים חלופה לבתי הגידול הלחים שנכחדו ברובם. עם זאת, המשבר הכלכלי שפקד את ענף הדגה, המתאפיין בירידה חדה ברווחיות, הוביל מגדלים רבים ברחבי הארץ לייבש את הבריכות ולשנות את ייעוד הקרקע לצרכי פיתוח ובנייה. תהליך הייבוש, של בריכות הדגים ששימשו תחליף למערכות הלחות הטבעיות החריף את האיום על מערכות אקולוגיות של בתי גידול לחים, ופגע ברציפות האקולוגית וביכולת ההישרדות של עופות מים, דו חיים ומינים נוספים. לנוכח מגמות אלו זיהתה החברה להגנת הטבע את הפוטנציאל הטמון בבריכות הדגים הנטושות לשמש תשתית לשיקום אקולוגי רחב היקף של בתי גידול לחים. הכרה זו הובילה ליצירת שותפות בין קיבוץ מעגן מיכאל לבין החברה להגנת הטבע, במטרה לפתח מודל של פארק צפרות המשמש זירה המשלבת תיירות מבוססת טבע עם שיקום אקולוגי של מערכות לחות פגועות.

בחינה מערכתית של מארג הגורמים המעורבים מאפשרת להאיר את ההיבטים המורכבים של התהליך. ניתוח זה חושף את יחסי הגומלין בין מבני כוח, אינטרסים כלכליים והמודלים המנטליים לבין השאיפה לשיקום אקולוגי ולניהול בר-קיימא של שטחים פתוחים. בכך הוא מבהיר כי שיקום סביבתי איננו רק פעולה אקולוגית טכנית, אלא תהליך פוליטי ומרחבי הנע בתוך רשת של אינטרסים, תכליות ופרדיגמות של פיתוח מתחרות.

רקע – תרומתם של בתי גידול לחים למערכת האקולוגית ולאדם

בית גידול לח הוא שטח המוצף מים דרך קבע או בעונות מסוימות בחלק מהשנה, כדוגמת אגמים, ביצות, מעיינות, נחלים ושלוליות חורף. באזורים אלה מתפתחות חברות צמחים ובעלי חיים ייחודיות המותאמות לחיים בסביבה רוויית מים, והם מהווים גורם בעל חשיבות גדולה לשימור המגוון הביולוגי, ותומכים במינים נדירים ובמינים אנדמיים. ברחבי העולם עשרות אלפי מיני חיות בר וצמחים תלויים בבתי הגידול הלחים ובמערכות האקולוגיות הסובבות אותם, ובייחוד עופות מים ודו חיים, הזקוקים להם לשם קיום. הודות למבנה ההידרולוגי בתי הגידול הלחים משמשים מסדרונות אקולוגיים חיוניים, כלומר מסלולי תנועה ורציפות קיומית למינים לאורך נחלים, גדות וסביבתן, החיוניים לתנועת בעלי חיים ולשמירה על רציפות אקולוגית במרחב, וכן תחנות עצירה ומעבר חיוניות במסלולי נדידה בין יבשתיים של מינים רבים בראשם ציפורים נודדות. משמעות הדבר היא שמערכות אלה מהוות חוליה מרכזית לא רק למגוון המקומי אלא לרשת אקולוגית בינלאומית רחבה יותר.

בשל מיקומה על אחד מצירי הנדידה החשובים בעולם, לישראל יש חשיבות עצומה בהצלחת הנדידה של העופות הנודדים. לאורך כל ציר הנדידה, בין אתרי הקינון באירופה לבין אתרי החריפה באפריקה, הולכים ומתמעטים אתרי עצירה ובעיקר מצטמצמים מקווי המים ובתי הגידול הלחים. לכן, לישראל תפקיד משמעותי כתחנת עצירה ומנוחה עבור העופות הנודדים לשם אגירת מזון וצבירת אנרגיה.

לצד תרומתם למערכת האקולוגית, לבתי גידול לחים יש ערך משמעותי גם עבור האדם. הם משמשים כ"מערכות סינון טבעיות" הסופחות מזהמים ומשפרות את איכות המים, תורמים לוויסות שיטפונות על ידי אגירת מי נגר ושחרורם בהדרגה, ובכך מסייעים במניעת הצפות ובהפחתת השפעות של אירועי אקלים קיצוניים. יתרה מזאת, התהליכים הביולוגיים המתרחשים בהם כוללים ספיחה של פחמן דו-חמצני, ולכן הם תורמים לצמצום השפעות שינוי האקלים הגלובליים. בנוסף לערכם האקולוגי, בתי הגידול הלחים מספקים לאדם גם ערכים כלכליים, תרבותיים ונופיים: הם משמשים אתרי תיירות, מחקר ולמידה, תומכים בכלכלה של קהילות מקומיות, ומהווים נדבך חשוב במערכת היחסים בין האדם לסביבתו.

בתי גידול לחים בישראל

בעבר התקיימו בישראל מגוון רחב של בתי גידול לחים, ובהם ביצות, שלוליות חורף ומקווי מים עונתיים נוספים. מרביתם לא שרדו במצבם הטבעי בעקבות פעילות אנושית נרחבת. מבין בתי הגידול שנותרו, המעיינות והנחלים הם אלו שהשתמרו בצורה הטובה ביותר, אולם גם הם נתונים לסכנות מתמשכות כגון שאיבת יתר, ניקוז, זיהום, וכן תהליכי פיתוח ובנייה הפוגעים בזרימתם הטבעית ובמערכות האקולוגיות התלויות בהם. פעולות הייבוש שבוצעו בארץ לפני קום המדינה ואחריה צמצמו באופן ניכר את היקף בתי הגידול הלחים הטבעיים, וכיום נותרו מהם כ-3% בלבד. תהליכים אלה הובילו לאובדן מאגרי מים חשובים, לצמצום משמעותי בתפוצת מינים של בעלי חיים וצמחים תלויי מים, ולהכחדה מוחלטת של חלקם.

בריכות הדגים בישראל הוקמו ברובן באזורים שהיו בעבר חלק מבתי גידול טבעיים, ולכן הן ממלאות תפקיד משמעותי במתן חלופה לבתי הגידול הלחים ששטחם הצטמצם באופן דרמטי במהלך המאה האחרונה. אף שהן מהוות מאגרי מים מלאכותיים, לבריכות הדגים יש תפקוד אקולוגי הדומה לזה של מערכות לחות טבעיות. המבנה הפיזי שלהן, גוף מים עומד או זורם חלקית, יוצר תנאים אופטימליים להתפתחות חברות צמחים ובעלי חיים: הן מספקות מים, מסתור ומזון, תומכות בהתפתחות מגוון ביולוגי עשיר ומאפשרות את שימורם של מינים התלויים במערכות לחות. כתוצאה מכך, בריכות הדגים הפכו מוקדי משיכה חשובים לעופות מים ולמגוון מינים נוספים, המסתמכים עליהן כמקור מים, מזון ומקלט. אולם, בעשורים האחרונים חווה ענף גידול הדגים בישראל משבר כלכלי מתמשך, שהוביל לירידה ברווחיות ולהפסקת הפעילות בחלק ניכר מהבריכות. כתוצאה מכך בריכות רבות ננטשו ויובשו, דבר שהוביל לאובדן ניכר של בתי גידול לחים מלאכותיים.

התמעטות בתי הגידול הלחים האיכותיים עבור ציפורים נודדות, בשילוב אתגרים נוספים כגון משבר האקלים והמגוון הביולוגי, ציד הולך וגובר, תשתיות חדשות שפוגעות בציפורים חייבו פעולה נחושה, יצירתית ואפקטיבית לשמירת תפקודה של ישראל כתחנת עצירה חיונית עבור ציפורים נודדות.

השתנות יחסי הכוח והאינטרסים לאורך השנים

לאורך העשורים חלו שינויים במבנה הגורמים המעורבים ובאינטרסים המנחים את פעולתם ומידת מעורבותם בשטח. בראשית ההתיישבות בארץ ובשנים שלאחר קום המדינה עוצבו המדיניות והפעולות המוסדיות מתוך אימוץ מלא של הנרטיב החלוצי, אידאולוגיה שראתה ״בכיבוש הארץ״ ״והפרכת השממה״ מימוש של החזון הלאומי. במסגרת זו, אינטרסים של המדינה, של קהילות המתיישבים היהודיים, של מערכות החקלאות ושל יזמים וגורמי שוק קיבלו קדימות מוחלטת על פני צורכי שמירת הטבע. ההיגיון התכנוני והפוליטי בתקופה זו נשען על גישה תועלתנית, אשר הפנתה את המבט כמעט בלעדית אל צורכי האדם – הרחבת שטחי העיבוד, פיתוח יישובים, ייצוב ביטחוני וגיאופוליטי, והקמת תשתיות לאומיות. התפיסה האנתרופוצנטרית הדומיננטית הובילה להתעלמות כמעט מוחלטת מחשיבותם האקולוגית של בתי הגידול הלחים, ולערעור של המערכות הביולוגית שתמכו במגוון רחב של מינים. תוצאה ישירה של מדיניות זו הייתה ייבוש נרחב של ביצות ומקווי מים, פגיעה חמורה ברציפות המערכתית, והכחדת מינים שתלותם בבתי הגידול הלחים הייתה קריטית להישרדותם.

עם השנים התבהרו גם ההשלכות השליליות של מדיניות זו על האדם עצמו. הדוגמה המובהקת היא ייבוש ביצות החולה: הסרתן של שכבות הצמחייה והקרקעות הרוויות, ששימשו מערכת סינון טבעית בעלת יעילות גבוהה, הביאה לעלייה בזיהום המים הזורמים לכינרת. הצטברות רעלים, שאריות חומרי הדברה ודשנים חקלאיים, ופגיעה בתפקוד ההידרולוגי של האגן כולו הובילו לירידה ניכרת באיכות מי השתייה ולפגיעה של ממש בבריאות הציבור.

ייבוש החולה חשף את ההשלכות הסותרות ואת תוצאותיהן ההרסניות של המדיניות התועלתנית: האינטרס האנושי הצר, שניסה לדחוק את הטבע לטובת פיתוח מואץ, גרם בסופו של דבר לנזק הן למערכות האקולוגיות והן לאדם עצמו, ובכך הדגיש את חיוניותם של בתי גידול לחים כחלק בלתי נפרד מביטחון סביבתי ובריאותי ארוך טווח.

עדנה גורני, בספרה בין ייבוש לניצול, מציעה קריאה אקופמיניסטית של מפעל ייבוש החולה, ובאמצעותה היא פורשת את מארג יחסי הכוח המוטמעים בהיסטוריה הסביבתית של הארץ. חשיבה אקופמיניסטית, כהמשגה רחבה, מבקרת את המערך הדואלי-היררכי המאפיין את התפיסה המערבית המודרנית, מבנה המשעתק פיצולים בין תרבות לטבע, בין גבר לאשה, בין מתיישב ליליד, בין לבן לשחור, ובין רציונל לגוף או לרגש. גורני מראה כי פיצולים אלה אינם מטאפורות בלבד, אלא פרקטיקות של שליטה המצדיקות סדר חברתי מסוים. היא מתארת כיצד הפיצול בין "תרבות" ל"טבע" חופף למבנה מגדרי: הגבר מזוהה עם תרבות, רציונליות, שליטה ועיצוב העולם, בעוד האשה מזוהה הן עם הגוף והן עם הטבע כמקור פריון, כאדמה, וכמושא לעיבוד. ההקבלה הלשונית בעברית בין ״בעל״ כמי שמחזיק בבעלות, מדגישה את יחסי הקניין המושתתים על תפיסה פטריארכלית, שבה האדמה, האשה והטבע נתפסים כנכסים הנתונים לשליטתו של הגבר. גורני בוחנת את תבנית שליטה זו דרך שני סוגי סיפורים על טבע: סיפורי ניצול ופיתוח מחד גיסא, וסיפורי שמירה והצלה מאידך גיסא. היא מנתחת שני ספרי גיאוגרפיה הנוגעים לייבוש החולה. ספרו של נתן שלם משנת 1935, שנכתב בסמוך למועד רכישת הזיכיון לייבוש החולה, מצייר את עמק החולה כמארג טבע עשיר ומלא גוונים, ולצידו חברה אנושית מקומית שוקקת חיים. שלם מקיים דיאלוג עם בני שבט הע'וארנה, ומתאר פרקטיקות של פרנסה, חקלאות, חינוך והתמודדות עם מחלות. נקודת מבטו, אף שאינה חפה מהטיות תקופתיות, פתוחה לשאלות על ייבוש הביצה, ואף מציעה חלופות כגון הפיכת האזור לשמורת טבע או פארק.

לעומתו, יהודה קרמון, שספרו ראה אור ב־1956 עם השלמת מפעל הייבוש, מעצב תמונה דו-ערכית נטולת גווני ביניים. בעיניו, החולה ״בימים ההם״ היה אזור שומם, מסוכן ומוכה מחלות, שיש להכניעו ולהכפיפו לרציונליות ולהנדסה המודרנית. קרמון מציג את המתיישב היהודי כגבר החדש, הרציונלי והיוצר, העומד בניגוד לבדואי ״החלש״ וחסר הרצון. כך הוא כורך את הגבריות, את ההתיישבות ואת כיבוש הטבע לכדי ישות אחת, המתיימרת לייצג את הקדמה ואת התהליך ״הטבעי״ של ההיסטוריה. בה בעת, הוא נמנע מלבחון את המחירים האקולוגיים, החברתיים והתרבותיים של פעולת הייבוש, ומתעלם מהרס האגם, מחיסול הביצות ומפגיעה בבעלי החיים, בנוף ובקהילות המקומיות.

גורני מרחיבה את הדיון אל סיפורי שמירת הטבע בישראל ושואלת האם נרטיבים אלו מערערים על יחסי הכוח המובילים לשליטה בטבע, או שמא הם משחזרים דפוסים דומים של פיקוח, משמוע והכפפה תחת דגל ההצלה וההגנה. המסקנה העולה מן הקריאה האקופמיניסטית היא כי היחסים בין בני אדם לטבע נוצרים תמיד בתוך מרחב פוליטי של כוח, קניין ומשאבים. מכאן, שהאתיקה הסביבתית אינה רק שאלה של שמירה על מינים או נופים, אלא שאלה חברתית-פוליטית התובעת בחינה מחודשת של הסדרים תרבותיים, מגדריים וקולוניאליים המשפיעים על האופן שבו אנחנו רואים את הטבע, מדברים עליו ופועלים בתוכו.

שיקום בריכות דגים נטושות והפיכתן לבתי גידול לחים

בעשורים האחרונים חלה תפנית תפיסתית משמעותית: לצד האדם וצרכיו, נכלל גם הטבע עצמו כ"שחקן" במשוואה הציבורית-מדינית. כיום גוברת ההבנה כי בתי גידול לחים הם מערכות אקולוגיות בעלות ערך כפול, הן לטבע והן לאדם, וכי שמירתם חיונית ליציבות סביבתית, לבריאות האדם ולפיתוח בר-קיימא. שינוי זה בא לידי ביטוי בגישת הניהול ההוליסטית של שיקום בריכות דגים שיובשו, המשלבת שיקולים סביבתיים, כלכליים וחברתיים כאחד.

בעקבות נטישתן ההולכת וגוברת של בריכות הדגים, זיהתה החברה להגנת הטבע פוטנציאל משמעותי לשיקום בתי גידול לחים בשטחי הבריכות הנטושות. הפוטנציאל טמון בתשתית הפיזית והאקולוגית של הבריכות, שהוקמו מלכתחילה באזורים בעלי מאפיינים הידרולוגיים המתאימים למערכות אקולוגיות לחות. בעוד שבעבר היו הבריכות מקור פרנסה מרכזי, כיום הן הפכו לנטל כלכלי על החקלאים: מדובר בשטחים שאינם רווחיים, אשר קשה להסב אותם לגידולים חקלאיים בשל הקרקע המוצפת ומגבלות הידרולוגיות נוספות. מנגד, אותן בריכות מהוות פוטנציאל סביבתי וכלכלי יחד: ניתן להפוך אותן למוקדים לשיקום אקולוגי רחב היקף, לשיפור מצבם של בתי הגידול הלחים בישראל, וליצירת מקורות הכנסה חדשים לקיבוצים ולחקלאים באמצעות תיירות אקולוגית ותשלומים על ספיחת פחמן במסגרת מנגנוני קיזוז פליטות גזי חממה. בנוסף להיבט הכלכלי, השיקום האקולוגי של הבריכות מונע את הסבת ייעוד הקרקע מחקלאית לשטחי מסחר, בנייה ותעשייה ובכך שומר על צביון המרחב הכפרי בסביבת הקיבוצים.

כאמור, שיקום בריכות הדגים במעגן מיכאל הוא מיזם המשלב אינטרסים בין בעלי הבריכות והמדינה לבין הגופים הירוקים והטבע עצמו. במסגרת שותפות בין הקיבוץ לבין החברה להגנת הטבע הוקם פארק צפרות שבמסגרתו שוקמה אחת הבריכות והוסבה לבית גידול לח ופעיל, המשמש מוקד משיכה לציפורים נודדות ולמבקרים. הפרויקט מהווה חלק ממיזם Start-Up Nature במסגרתו יצרה החברה להגנת הטבע שותפויות עם קיבוצים וחקלאים ברחבי הארץ במטרה להוביל תהליכי שימור ושיקום של שטחים בעלי ערך אקולוגי גבוה.

הגורמים המעורבים כיום בתהליכי השיקום כוללים את חברי קיבוץ מעגן מיכאל, משרד החקלאות (האמון על ענף המדגה), הקרן לשטחים פתוחים, החברה הממשלתית לתיירות, המועצה האזורית חוף הכרמל, רשות הטבע והגנים, החברה להגנת הטבע, וכמובן את הטבע עצמו על בעלי החיים ומיני הצמחים שבו. כך הפך האינטרס, שבעבר היה חד צדדי וכלכלי באופיו, למטרה משותפת המשלבת צרכים סביבתיים, חברתיים וכלכליים גם יחד.

השחקנים השקופים

מעגן מיכאל הוא אחד הקיבוצים העשירים בישראל, גרים בו כ-2000 איש והוא משתרע על פני שטח של 3,600 דונם. מדרום אליו שוכן היישוב ג׳סר א-זרקא, אחד היישובים העניים בישראל, שבו מתגוררים כ-15,000 איש על פני שטח של 1,600 דונם. בשנת 2016 ביקשו בג׳סר א-זרקא ממשרד הפנים להעביר אליהם שטחים ממעגן מיכאל, בהם שטח של 215 דונם מבריכות הדגים של הקיבוץ, לטובת פיתוח כלכלי. הכפר שבחלקו הדרומי גובל ביישוב קיסריה, ביקש את השטחים בין השאר לטובת מקום שבו נשות הכפר תוכלנה להקים עסקים קטנים וכך לעבוד סמוך למקום מגוריהן. נציגי הקיבוץ התנגדו בטענה כי בריכות הדגים מהוות מקור פרנסה חשוב, ואובדן השטחים יחד עם הבריכות יגרום לפגיעה כלכלית קשה בקיבוץ. בהקשר זה יש לציין כי לקיבוץ מקור פרנסה נוסף, רווחי יותר מבריכות הדגים, והוא מפעל הפלסטיק פלסון, המכניס לקיבוץ רווחים בשווי מיליארדי שקלים ונחשב להצלחה בינלאומית. עמדת הקיבוץ התקבלה ובשנת 2020 הועדה הגיאוגרפית של מחוז חיפה החליטה לא לקבל את הבקשה של ג׳סר א-זרקא, כאשר אחד הנימוקים היה שבשטחים אלו ממוקמות בריכות דגים המהוות עוגן כלכלי עבור הקיבוץ. אולם, שנה לאחר מכן, ב-2021 אישרה הועדה המקומית של המועצה המקומית חוף הכרמל בקשה של מעגן מיכאל בנושא הגדלת יחידות הדיור של הקיבוץ. הרחבת הקיבוץ תוכננה על השטחים של בריכות הדגים, אותם סירבו בעבר למסור לג׳סר א-זרקא מסיבות של פגיעה כלכלית במקור הכנסה חשוב של הקיבוץ. יתר על כן, בשנת 2022 אישרה וועדה מחוזית לתכנון ובניה במחוז חיפה לשלב שתי בריכות דגים של הקיבוץ בפארק הצפרות שנחנך בדצמבר 2024, שניהולו יהיה בשיתוף של החברה להגנת הטבע ומעגן מיכאל. נציגים של ג׳סר א-זרקא ופעילים חברתיים טוענים כי הקמת פארק הצפרות נועד לחסום את הכפר מלהתפתח ובכך למנוע את הרחבתו לכיוון מעגן מיכאל, וגם למנוע גישה ישירה אל הקיבוץ מכיוון היישוב. תושבי ג׳סר א-זרקא יצטרכו לעשות סיבוב גדול ברכב כדי להגיע אל פארק הצפרות. (שומרים 2024, הארץ 2024).

מהאמור לעיל ניתן להבין כי התכנון של פארק הצפרות ושיקום בתי הגידול הלחים באזור בריכות הדגים, לא רק שלא נעשה בשיתוף תושבי ג׳סר א-זרקא ומתוך התעלמות מוחלטת מצרכיהם, אלא שמטרותיו אף פוגעות ישירות בחייהם של תושבי הכפר.

מבנים ולולאות – יחסי גומלין ומנגנוני השפעה בתהליך השיקום

תהליך שיקום בריכות הדגים במעגן מיכאל מתאפיין במארג מורכב של שחקנים, אינטרסים ותמריצים כלכליים, אשר עיצבו את אופי הפרויקט ואת תוצאותיו.

יחסי כלכלה ואקולוגיה:  בבסיס התהליך עמדו שיקולים תיירותיים וכלכליים ששימשו מנגנון מניע של תכנון השיקום. הפרויקט שווק כפארק צפרות תיירותי, והיעדים האקולוגיים נכללו בו כנגזרת ולא כמרכז העשייה. ההגדרה הכלכלית הובילה לבחירת האמצעים, התיכנון והצורה של בית הגידול על פי צרכי קהל המבקרים כגון עונות נדידת עופות, נגישות ומקומות תצפית, ולא על פי שיקולי שמירת טבע ושיקום מערכתי של בתי גידול לחים. בכך נוצרה לולאת תלות כלכלית: הצלחת השיקום הוגדרה בכדאיות הכלכלית של הפארק, בעוד שהיבטים סביבתיים נותרו משניים. ככל שהפרויקט מצליח למשוך מבקרים, נדרשת יותר תחזוקה ותפעול של האתר, מה שמגביר את ההוצאה ומחליש את רווחיותו, ובכך מצמצם את ההשקעה בשיקום עצמו.

תלות תקציבית: המודל הכלכלי של הפארק התבסס על הנחות לא מבוססות: הקרקע נותרה בייעוד חקלאי ולכן דמי הכניסה יכלו לכלול רק הדרכה, בעוד שמרבית העלויות כגון פיתוח, תחזוקה, קליטת קהל ותפעול השטח נותרו על כתפי השותפים. הממשלה והקרן לשטחים פתוחים סיפקו מימון ראשוני, אך לא לתפעול ולתחזוקה ארוכת טווח. כך נוצרה לולאת תלות תקציבית בין הגופים, שהקשתה על תכנון רב-שנתי ויציבות מוסדית. תקציבי הקמה חד פעמיים ועלויות גבוהות של תחזוקה שוטפת, יוצרים תלות מתמדת במקורות חיצוניים.

יחסי גומלין מוסדיים ובירוקרטיים: החברה הממשלתית לתיירות שימשה כגורם מתווך להעברת התקציבים, אולם מבנה הממשק בין הגופים של החברה להגנת הטבע, הקיבוץ והחברה הממשלתית היה מורכב, איטי ולעיתים חסר תיאום. הבירוקרטיה המסורבלת לצד העדר ראייה ניהולית משותפת, יצרו עיכובים תפעוליים וקשיים בהוצאת הפרויקט אל הפועל. כך נוצרה לולאת הבירוקרטיה: ככל שיותר גופים מנהלים את הפרויקט כך נגרמים יותר עיכובים תפעוליים, חוסר תיאום וירידה ביעילות הפרויקט.

הגדרת יעדים סותרים: יעדי הפרויקט הוגדרו בראשיתו בעיקר במונחים כלכליים, השגת איזון תקציבי והחזר השקעה, ולא במונחים של הצלחה אקולוגית. לא גובשו מדדים אובייקטיביים לניטור המערכת האקולוגית ולא הוקמה תוכנית ניטור סדורה. ניסיונות לייסד תחנת מחקר אקדמית נותרו בגדר יוזמה ראשונית בלבד. כתוצאה מכך, נוצר לולאת פער מידע מערכתי: בעוד ההצלחה נמדדה בכסף, לא נצבר ידע מספק על השפעת הפרויקט על המערכת האקולוגית עצמה. ככל שחסר מידע על מדדים אקולוגים מבוססי נתונים, כך קשה יותר להעריך את הצלחתה של תוכנית השיקום ולבצע למידה מחקרית מערכתית.

השפעה חברתית מרחבית: ממד נוסף שנשמט כמעט לחלוטין מתהליך התכנון הוא ההשפעה המרחבית על היישוב ג׳סר א-זרקא. הקמת הפארק בשטח בריכות הדגים הצמודות ליישוב הגבילה את אפשרויות ההתפתחות העירונית והכלכלית שלו. בכך, נשמרו יחסי אי-שוויון קיימים והועמקה לולאת שימור העוני, כאשר פיתוח סביבתי ותיירותי המכוון לשימור טבע, מצמצם במקביל את אפשרויות הצמיחה של הקהילה הסמוכה.

נקודות מינוף ודרכי פעולה

שיתוף הפעולה בין קיבוץ מעגן מיכאל לחברה להגנת הטבע נולד מתוך מטרה משותפת להוביל תהליכי שימור ושיקום טבע בשטחי בריכות הדגים, הנחשבים לבתי גידול בעלי ערך אקולוגי גבוה. מהלך זה שילב בין ערכי שמירת הטבע לבין מטרות נוספות כמו תיירותיות, חקלאיות, חינוכיות ומחקריות, ובכך יצר מודל משלב של שיקום מבוסס קהילה. ההזדמנות לשיתוף פעולה צמחה כאשר חברי הקיבוץ הכירו בכך שלשטחים הפתוחים המשוקמים עשוי להיות ערך מוסף משמעותי בתחום התיירות האקולוגית והצפרות. ההבנה כי הגופים הירוקים יראו בבריכות יעד בעל חשיבות סביבתית גבוהה ויעניקו גיבוי מקצועי ומוסדי למהלך, חיזקה את נכונות הקיבוץ לשתף פעולה. בהתאם לכך, הסכים קיבוץ מעגן מיכאל להקצות שתי בריכות בשטח כולל של כ-130 דונם לטובת שיקום ושימור אקולוגי. השטח ממוקם בסמוך לשמורת הטבע ולגן הלאומי נחל תנינים ותל תנינים, עובדה שהגבירה את הפוטנציאל האקולוגי והתיירותי של המיזם. נקודת המינוף המרכזית הייתה זיהוי אינטרס משותף: הקיבוץ ביקש לשמור על שטחים פתוחים ועל הצביון הכפרי של סביבתו, בעוד שהחברה להגנת הטבע חיפשה מוקד לשיקום מערכות לחות ולפיתוח תיירות אקולוגית מבוססת ערכי טבע. כך נוצרה שותפות מערכתית המבוססת על חלוקת תפקידים: החברה להגנת הטבע נושאת באחריות המקצועית לשיקום ובחלק מהמימון, בעוד הקיבוץ תורם את הקרקע (ללא תמורה) ומוביל את ההיבטים התפעוליים. ההכנסות ממכירת ההדרכות משמשות מקור כלכלי משותף, והמודל מאפשר יצירת ערך סביבתי לצד ערך כלכלי-קהילתי.

נכון להיום, השטח עדיין מוגדר כקרקע חקלאית, ומתקיימים מהלכים להסדרתו כגן לאומי, בכפוף לגיבוש מודל הפעלה משותף בין הקיבוץ, רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע. מהלך כזה עשוי להבטיח את המשך השימור לצד פיתוח תשתיות תיירותיות מקיימות.

מודלים מנטליים

תהליך המיפוי המערכתי מאפשר לבחון את המיזם מזוויות נוספות, לחשוף פערים מהותיים בין נרטיבים גלויים לסמויים, ואת המודלים המנטליים, הנחות היסוד והרגלי חשיבה שהנחו את התכנון והביצוע של הפרויקט. פער זה בלט במיוחד בהגדרת מטרות הפרויקט ובהיעדר התייחסות מספקת להשפעותיו על היישוב ג׳סר א-זרקא.

על פי המודל המנטלי שלפיו פיתוח מרחבי משול לתיירות, נתפסות יוזמות מרחביות כמעט תמיד דרך העדשה התיירותית-כלכלית. במסגרת תפיסה זו, המרחב מוערך בעיקר על פי פוטנציאל ההכנסה, המשיכה וההישענות על זרמי מבקרים. מודל מחשבתי זה מסביר כי מקור הבעיה אינו בפגיעה הישירה במגוון המינים הנובעת מייבוש בריכות הדגים ומהרס המערכת האקולוגית, אלא באופן שבו הוגדר ונוהל המיזם מלכתחילה. ההחלטה למסגר את המהלך כמיזם תיירותי ולא כתוכנית לשמירת טבע עיצבה את מטרות הפרויקט, את מערך השיקולים, המתודולוגיות שהוטמעו בו ואת האופן שבו תופעלה המערכת בשטח, מתכנון עומק המים והסדרת המפלסים ועד ניהול התנועה, השירותים והחוויה התיירותית. בכך דחקה הצידה את ההיגיון האקולוגי ואת צורכי השיקום של בתי הגידול הלחים. כאשר הגדרת היעדים נשענת בראש ובראשונה על שיקולי כדאיות כלכלית, ההיגיון האקולוגי נדחק לשוליים ולעיתים אף מתנגש עם צרכי הפיתוח. לעומת זאת, הצבת שמירת הטבע כיעד מרכזי, לצד פיתוח שותפויות קהילתיות, בניית מנגנוני ניהול משותפים ושילוב היבטים חינוכיים, עשויה לאפשר שיקום בר-קיימא של המערכת האקולוגית ולבסס מודל חדש של שיקום מבוסס קהילה. מודל כזה היה מאפשר יצירת אחריות הדדית, חיזוק תחושת השייכות למרחב, ופיתוח פרקטיקות ניהול מנוהלות ידע ושיתוף ציבור.

מודל מנטלי נוסף נוגע לאופן שבו אי שוויון חברתי מתורגם להדרה מרחבית, כאשר קבוצות מסוימות מונעות מקבוצות אחרות גישה למרחב הציבורי, בין היתר מתוך הנחות יסוד אידאולוגיות או גזעניות. מודל זה בא לידי ביטוי בפער המשמעותי שנוצר סביב אי מימוש נקודת המינוף החברתית הנוגעת לשילובו של היישוב השכן, ג׳סר א-זרקא, בתכנון, בניהול ובפיתוח הפארק. שותפות אמיתית ועקבית עם היישוב הייתה עשויה לשמש מנוף לשינוי חברתי כלכלי, לקידום תעסוקה מקומית, לפיתוח יזמוּיות תיירותיות משותפות, ולחיזוק מארג היחסים בין קהילות יהודיות וערביות באזור. מהלך כזה היה מרחיב את תועלות הפרויקט מעבר לייעודו האקולוגי וממקם אותו כמוקד של שיקום חברתי מרחבי, המבוסס על ניהול משתף ועל אזרחות משותפת במובנה העמוק. היעדר ההתייחסות להשפעות הפרויקט על ג׳סר א-זרקא מעלה אפוא שאלות קשות בדבר המתח המובנה שבין שמירת טבע לבין יחסי יהודים ערבים בישראל, וממחיש כיצד פרויקטים סביבתיים עשויים לשעתק, ולעיתים אף להעמיק, דפוסי כוח חברתיים ומרחביים קיימים.

מקורות:

גורני, ע. (2011). בין ניצול להצלה: תאוריה אקופמיניסטית של יחסי טבע, תרבות וחברה בישראל. פרדס הוצאה לאור.

דנבום, ד. (2024). בריכות דגים נטושות כבסיס לשיקום אקולוגי של בתי גידול לחים. תל אביב: החברה להגנת הטבע, המשרד להגנת הסביבה.

לשם, א. (2024). פרויקט שיקום טבע חדש מבקש להקים באזור הכרמל את ״אגמון החולה של המרכז״. הארץ, 18 בפברואר.

רפפורט, מ. (2022). ״לדגים במעגן מיכאל יש יותר זכויות מג׳יסר״. שיחה מקומית, 20 בינואר.

שדה, ש. (2024). סיפורי דגים: כשהישוב העני והקיבוץ העשיר נפגשים – התוצאה לא מפתיעה. ארגון שומרים, מאקו, 27 בדצמבר.